אומרת הגמרא, וְכַפְרָן, הוֹאִיל וְאָתָא לְיָדָן – כיון שבא עניינו לידינו, נֵימָא בֵּיהּ מִילְּתָא – נאמר בו דין מסוים, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ הדיינים לנתבע, צֵא תֵּן לוֹ את הממון שתבע ממך, וְאָמַר הלה לאחר מכן 'פָּרַעְתִּי', נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אם ביקש המלוה מהדיינים שיכתבו שטר על חוב זה, שרשאי המלוה למצוא קרקעות של הלוה ולגבותם, אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ. אך אם פסקו לו בית דין בלשון 'חַיָּב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ', כיון שלא אמר 'צא תן לו', וְאָמַר פָּרַעְתִּי, אֵין נֶאֱמָן, כיון שאין דרך אדם לפרוע כל זמן שלא חייבוהו בית דין לעשות כן בלשון מוחלטת של 'צא תן לו', וכיון שכך, אם בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – מבקש שיכתבו לו שטר על הלוה, שיוכל לגבות על ידו את קרקעותיו, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.
וְרַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב נַחְמָן אָמַר, בֵּין פסקו בית דין את דינו בלשון 'חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ', וּבֵין אם פסקו כן בלשון 'צֵא תֵּן לוֹ', וְאָמַר פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן. ולכן, בשני האופנים הללו, אם בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב, אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ, שהרי יתכן שכבר פרעו. וְקָיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה כְּרַב זְבִיד.
וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן – והגם שמקובל בידינו דְּעֵדוּת בְּבֵית דִין, אוֹ הוֹדָאָה של בעל הדין בְּבֵית דִין, כְּמִלְוֶה הַכְּתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא – הרי זה כחוב הכתוב בשטר, כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל – וכפי שאמרה הגמרא לעיל (טו.) לגבי אופן מסוים של התחייבות ממון, בֵּין לְרַבָּה ובֵּין לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מִלְוֶה עַל פֶּה הוּא – הרי אותו חיוב אינו כתוב בשטר אלא זו התחייבות בעל פה, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַמְּשֻׁעְבָּדִין – והרי חיוב בעל פה אינו נגבה מנכסים שביד לקוחותיו של האדם החייב, וּפָרְקִינַן – ותירצה שם הגמרא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – באיזה אופן מדובר שם, בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, ומחמת כן גובה ממשועבדים, אַלְמָא – ומוכח מתירוץ זה של הגמרא, שהַעֲמָדָה בַּדִּין כִּשְׁטָר דָּמְיָא – נחשבת היא ככתיבת הדבר בשטר, אין זו קושיא, כיון דהַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא רק הֵיכָא דְּלֹא צָאֵית לְדִינָא – באופן שאין הנתבע מציית לדין תורה, והובא לבית דין בעל כרחו, אִי נַמֵּי צָאֵית לְדִינָא – או גם באופן שהוא מציית לדין תורה, וְאִתְבְּרַר דְּלֹא פָּרַע – אך ידוע לנו בבירור שלא פרע, ובאופן זה נחשב חובו ככתוב בשטר וגובה מנכסים משועבדים, אֲבָל הֵיכָא דְּצָאֵית לְדִינָא – אבל באופן שהנתבע מציית לדין תורה, וְנָפִיק לֵיהּ מִבֵּי דִּינָא אַדַּעְתָּא דְקַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ לְדִינָא – ויצא מבית דין על דעת כן שהוא מקבל על עצמו את הדין, וְחָזַר וְאָמַר פָּרַעְתִּי, הרי הוא נֶאֱמָן, וְאִם בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב, אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ, כיון דְּחָיְשִׁינַן דִּלְמָא פָּרַע לֵיהּ – אנו חוששים שמא כבר פרע לו את חיובו.
אֶלָּא, אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – אם יש מקום לחלק בין הדינים, היינו בְּכַפְרָן – במי שהוחזק כפרן בבית דין, והָכֵי הוּא דְּאִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – וכך הוא החילוק, אם אמרו לו הדיינים 'צֵא תֵּן לוֹ', וְאָמַר לאחר זמן פָּרַעְתִּי, וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי, וּמְשַׁלֵּם. אך אם אמרו לו הדיינים לשון 'חַיָּב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ', וְאָמַר לאחר זמן פָּרַעְתִּי, וְעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן, ונאמן הוא לאחר זמן לומר שפרע, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שלא פסקו לו בלשון מוחלטת של 'צא תן לו', אלא רק אמרו לו 'חייב אתה ליתן לו', אִשְׁתַּמּוֹטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתַּמִּיט לֵיהּ – במה שאמר פרעתי היתה כוונתו להשתמט ממנו בינתיים, סָבַר – כיון שחשב הוא בדעתו, אשתמט ממנו עַד דִּמְעַיְּינֵי רַבָּנָן בְּדִינַאי – עד שיחזרו הדיינים ויעיינו בדין זה, שמא לבסוף יפטרוני, ומחמת כן אינו מוחזק כפרן.
