גמרא
שנינו במשנה, שהמוצא גיטי נשים לא יחזיר אותם, כיון שאנו חוששים שמא הבעל כתב את הגט כדי לגרש בו את אשתו, ונמלך בדעתו והחליט שלא לגרשה. תמהה הגמרא, טַעֲמָא – משמע שהטעם שלא יחזיר הוא רק מחשש דְּנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָן, הָא אָמַר תְּנוּ – אבל אם יאמר הבעל בפירוש שיתנו את הגט לאשתו, כיון שלא נמלך אלא רצונו עדיין לגרשה, הדין הוא שנוֹתְנִין, ומשמע שאין חילוק בדין זה, וַאֲפִלּוּ אם נמצא הגט לִזְמַן מְרֻבֶּה לאחר שאבד, בכל זאת מקבלים את דברי הבעל, ונותנים את הגט לאשתו על פי ציוויו, וּרְמִינְהִי – וקשה על כך ממה ששנינו במשנה (גיטין כז.), שליח הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל לאשתו, וְאָבַד הֵימֶנּוּ בדרך, אִם מְצָאוֹ לְאַלְתַּר, הרי הגט כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – אך אם לא מצא את הגט מיד אלא לאחר זמן, הרי הגט פָּסוּל, כיון שאנו חוששים שאין זה הגט שאבד ממנו, אלא זהו גט של אדם אחר, ואינו יכול לגרש בו.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין משמעות משנתנו כאן לבין המשנה בגיטין, והחילוק הוא, דהָא דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו במשנה בגיטין, שאִם מְצָאוֹ לְאַלְתַּר כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל, היינו דוקא בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, ויתכן שעבר שם אדם נוסף עם גט בעל שמות דומים לגט שאבד לשליח, ומחמת כן אינו רשאי להשתמש בגט שמצא, וְהַאי דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – ואילו מה שמשמע ממשנתנו דְּמַחְזִיר את הגט על פי דברי הבעל וַאֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה לאחר שאבד, היינו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, ואין חוששים שמא עבר באותו מקום אדם אחר עם גט בעל שמות דומים לגט זה.
מביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, שהתבאר שחוששים שמא עבר שם אדם אחר ואבד ממנו גט בעל שמות דומים, וְהוּא – היינו רק באופן שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת, כלומר, שמוחזק בידינו שיש אדם נוסף ששמו כשם הבעל שכתב את הגט, הגר באותה עיר שהבעל גר בה, ובאופן זה ניתן לחשוש שמא גם הוא כתב גט לאשתו, ואיבדו, אבל אם אין אדם נוסף בעיר זו, ודאי הגט שנמצא הוא הגט שאבד לשליח, ויכול להשתמש בו לגירושי בעל ואשה אלו. וְרַבִּי זֵירָא נחלק על כך ואָמַר, אַף עַל גַּב דְּלֹא הֻחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת, ואין ידוע לנו שיש אדם נוסף ששמו כשם הבעל, אם אבד הגט בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, לֹא יַחֲזִיר, כיון שחוששים שמא יש אדם נוסף שאינו ידוע לנו, ששמו כשם הבעל.
מברר הרי"ף את ההלכה: הַאי מִלְּתָא – נידון זה, כֵּיוָן דְּלֹא אִיפְּסִיקָא בָּהּ הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – כיון שלא נפסקה בזה ההלכה בפירוש, עָבְדִינַן בָּהּ לְחוּמְרָא – אנו נוהגים בזה לחומרא, וְלֹא מְהַדְרִינַן גֵּט לִזְמַן מְרֻבֶּה – ואין מחזירים גט שאבד ונמצא לאחר זמן מרובה, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, לֹא מְהַדְרִינַן – אין מחזירים, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הֻחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא דְּרַבִּי זֵירָא – וכלשון האחרונה שהביאה הגמרא בדעת רבי זירא, וכפי שהובא לעיל, אִי נַמֵּי – או כְּרַבִּי יִרְמְיָה, דְּאָמַר, שהאופן שבו מחזירים את הגט היינו כְּגוֹן דְּקָאָמְרֵי עֵדִים – שאמרו העדים החתומים על הגט, מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, דְּלֹא חָיְישִׁינַן – שבאופן זה אין חוששים דִּלְמָא אִיתְרְמֵי שְׁמָא כִּשְׁמָא וְעֵדִים כְּעֵדִים – שמא הזדמן גט נוסף ששמות הבעל והאשה דומים זה לזה, ושמות העדים דומים לעדים אחרים שחתמו בו, אלא ודאי זהו הגט של בעל ואשה אלו, שחתומים עליו העדים שלפנינו. אִי נַמִּי – או כְּרַב אַשִּׁי, דְּאָמַר, שהאופן שבו מחזירים את הגט הוא כְּגוֹן דְּאָמְרִי עֵדִים – שמעידים העדים, נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ [-בגט] בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, והוא סימן שזהו הגט שאבד, וְדַוְקָא שהעידו על נקב בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, שזהו סימן מובהק שלא מסתבר כלל שגם בגט אחר הזדמן שנעשה נקב בצד אותה אות, אֲבָל אם מעידים על נֶקֶב בְּעָלְמָא – סתם חור שיש בגט באחד המקומות, לֹא – אין זה סימן מובהק, ואין מחזירים את הגט על פיו [נמצא שהאופן שבו מחזירים גט שאבד ונמצא לאחר זמן מרובה, הוא כאשר אין שיירות מצויות באותו מקום, או שעדי הגט אומרים שלא חתמו על גט נוסף עם שמות כאלו, או כאשר יש לו בו סימן מובהק ביותר].
