כפי שהתבאר לעיל, הסתפק רבי זירא באופן ששני בני אדם היו אוחזים בטלית, וקודם שחלקו בה, כדין, חטפה אחד מהם מחבירו. הגמרא מביאה עתה מעשה שיש בו ספק דומה: הַהִיא מָסוּתָא – מעשה במרחץ אחד, דַּהֲווּ קָא מִנְּצוּ עֲלַהּ בֵּי תְּרֵי – שהיו ניצים ומתקוטטים עליו שני בני אדם, הַאי אָמַר דִּידִי הִיא – זה אמר שהמרחץ שלו, וְהַאי אָמַר דִּידִי הִיא – וזה אמר שהמרחץ שלו, קָם חַד מִינַּיְיהוּ אַקְדְּשַׁהּ – קם אחד מהם והקדיש את המרחץ, ומסתפקת הגמרא במקרה זה, קִדְּשָׁהּ אוֹ לֹא קִדְּשָׁהּ – האם נעשה אותו מרחץ קדוש ואסור להשתמש בו, או לא.
תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה, דְּאָמַר רַב, כָּל מָמוֹן שֶׁבעליו אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מהמחזיק בו בְּדַיָּינִין, אף על פי שלפי האמת הוא שייך לו, מכל מקום אם הִקְדִּישׁוֹ בעליו, אֵינוֹ קָדוֹשׁ, ולכן אף במרחץ זה, גם אם לפי האמת שייך המרחץ לאותו אדם שהקדישו, מכל מקום כיון שאינו יכול להוציאו בבית דין מיד חבירו, שהרי אין לו כל ראיה לדבריו, אין הקדשתו חלה.
תמהה הגמרא, משמע מדין זה, שרק כיון שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדישו, הָא – אבל אם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּינִין, אם הִקְדִּישׁוֹ בעליו, הרי הוא קָדוֹשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא אַפְקֵיהּ – ועל אף שעדיין לא הוציאו, והוא ביד הגזלן, וְהָא – והרי כך אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גָּזַל אדם חפץ מחבירו, וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִין מהחפץ, שְׁנֵיהֶן אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה – הגזלן אינו יכול להקדיש לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה – הבעלים אינו יכול להקדיש, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, ונאמר בפסוק (ויקרא כז יד) 'וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַה", ולמדו מכך חכמים, מה 'ביתו' של האדם הוא ברשותו, שהרי קרקע אינה נגזלת, אף כל מה שרוצה האדם להקדיש צריך שיהיה ברשותו, אבל אם נגזל הדבר מרשותו, אף על פי שהוא שלו, אינו יכול להקדישו. ואם כן, כיצד ניתן לומר שאם יכול להוציאה בדיינים, הרי היא קדושה, והרי אינה ברשותו.
מתרצת הגמרא, מִי סָבְרַתְּ בְּמָסוּתָא מִטַּלְטְלֵי עַסְקִינָן – וכי סבור אתה שמעשה זה היה במרחץ המיטלטל, שניתן לגוזלו, אין הדבר כן, אלא בְּמָסוּתָא מְקַרְקְעֵי עַסְקִינָן – מעשה זה היה במרחץ המחובר לקרקע, שלא ניתן לגוזלו, דְּכִי – שאם הוא יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּינִין, ממילא בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵהּ קָיְימָא – ברשות הבעלים היא עומדת, כיון שקרקע אינה נגזלת, ולעולם היא ברשות בעליה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
ומוסיף הרי"ף, וּמִטַּלְטְלֵי נַמִּי – ואף לגבי מטלטלין שאינם ברשות הבעלים, דְּקָא אַמְרִינָן – שאמרה על כך הגמרא, שאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מהמחזיק בהם בְּדַיָּינִין, וְהִקְדִּישׁוֹ, מכל מקום אֵינוֹ קָדוֹשׁ, כיון שאין זה 'ברשותו', הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְכַפְרֵיהּ – דין זה הוא רק באופן שהמחזיק במטלטלין כופר בבעלותו של הבעלים, וטוען שאין המטלטלין שלו, דְּבאופן זה צָרִיךְ לתובעו לדין תורה ולְהוֹצִיאוֹ מיד הגזלן בְּדַיָּינִין, וכל זמן שלא הוציאו מידו נחשב החפץ כ'אינו ברשותו', ואינו יכול להקדישו. אֲבָל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ פִּקָּדוֹן גַּבֵּי חַבְרֵיהּ – אבל באופן שיש לאדם פקדון ביד חבירו, וְכִי תָּבַע לֵיהּ מִינֵּיהּ יָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – וכאשר יבקש ממנו שיחזיר לו את הפקדון, יחזירנו לו, כִּמְקַרְקְעֵי דָמֵי – הרי דין הפקדון כדין קרקע העומדת לעולם ברשות בעליה, דְקַיְימָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו, דְפִקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ הוּא – שפקדון עומד לעולם ברשות בעליו, כל זמן שהשומר מודה שהוא של הבעלים ומוכן להשיבו לידיו. וְהָכִי נַמִּי אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּגָאוֹן כִּדְאָמְרִינַן – וכך אמרו גם בשם רב האי גאון, כפי שהתבאר.
