אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אדם הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה שהוא חייב לאדם אחר, והתברר שהיתה כפירתו בשקר, ובאמת חייב הוא ממון לאותו אדם, כָּשֵׁר לְעֵדוּת, אף שלכאורה ביקש לגזול מחבירו, כיון שאנו אומרים שמא באותה שעה לא היה לו ממון לפרוע את החוב לחבירו, וידע שאם יודה בחוב זה יתבע ממנו המלוה שישלם לו הכל, ולכן כפר באותה הלואה, רק כדי להשתמט מחבירו, וכיון שלא התכוון לגוזלו כלל, כשר הוא לעדות. אבל הכופר בְּפִקָּדוֹן שברשותו ואומר למפקיד שאין לו כל פקדון ברשותו, והתברר ששיקר בכפירה זו, פָּסוּל לְעֵדוּת, כיון שלגבי פקדון לא שייכת השתמטות, שהרי הפקדון נשמר תמיד ביד הנפקד עבור המפקיד, ובכך שכפר בפקדון זהו סימן שכוונתו לגוזלו, וגזלן פסול לעדות.
אמנם מוסיפה הגמרא תנאי לאותו דין, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שהכופר בפקדון נפסל לעדות, היינו דוקא באופן דְּאַסְהִידוּ סָהֲדֵי דְהַהִיא שַׁעְתָּא דְכַפְרֵיהּ בְּבֵית דִּין הֲוָה אִיתֵיהּ לַפִּקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ – שיש עדים המעידים שבאותה שעה שכפר בפקדון בבית דין, היה הפקדון בביתו, וַהֲוָה יָדַע בֵּיהּ – וידע בעצמו שהפקדון בביתו, אִי נַמֵּי הֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ – או שהיה מחזיק את הפקדון בידו בשעה שכפר, שבאופנים אלו ברור שהתכוון לגוזלו, וְאִי לֹא הֲוֵי כִּי הַאי גַּוְנָא – אך אם לא היה הדבר כאחד האופנים הללו, אף שכפר בפקדון, לֹא מִיפְסִיל – אינו נפסל, דְּאָמְרִינַן – כיון שאנו אומרים, דִּלְמָא אִיגְנִיבָא מִינֵּיהּ – שמא נגנב ממנו הפקדון, וְסָבַר בדעתו, אֶכְפְרֵיהּ הַשְׁתָּא – אכפור בפקדון עתה, בינתיים, עַד דְּבָחֵישְׁנָא וּמַשְׁכַּחְנָא לָהּ וּמַהְדַּרְנָא לָהּ נִיהֲלֵיהּ – עד שאחפש ואמצא את הפקדון ואחזירנו לבעלים.
וְגָרְסִינָן – וכך למדנו במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים (קה:), אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן, נַעֲשֶׂה עָלָיו גַּזְלָן, וְחַיָּב בְּאוֹנְסָיו, כלומר, אף אם היה הוא שומר שכר, החייב רק בגניבה ואבידה, ולא באונסין, לאחר שכפר בו נעשה כגזלן החייב באחריותו לגמרי, ואף אם נאנס.
מְתִיב – הקשה על כך רָמִי בַּר חֲמָא, שנינו במשנה שיש כמה מקרים שבהם הטילו חכמים שבועה על התובע, שישבע ויטול את סכום תביעתו, ואחד מהם הוא כאשר התחייב הנתבע שבועה דאורייתא כדי להפטר, והוא חשוד על השבועה ואינו יכול להשבע, אמרו חכמים שישבע התובע ויטול, וביארה שם המשנה, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ [-הנתבע שכנגדו] חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה ואינו יכול להשבע, כֵּיצַד הוא אופן זה, אֶחָד [-בין אם נעשה חשוד מחמת שנשבע לשקר] שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שנשבע שאינו יודע עדות מסוימת לחבירו והתברר ששיקר, וְאֶחָד שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שנשבע לשקר שאין הפקדון ברשותו, והתברר ששיקר, ועל כל פנים מבואר שמחמת שבועה לשקר על הפקדון נפסל הנשבע, וְאִם אִיתָא – ואם אכן נכונים דברי רב אידי בר אבין, שהכופר בפקדון נפסל לעדות, מִכְּפִירָה אַפְסִיל לֵיהּ – כבר משעה שכפר בפקדון נפסל לעדות, קודם שנשבע לשקר, ומדוע נקטה המשנה אופן שנשבע לשקר שבועת הפקדון, ומשמע מכך שללא שבועה אינו נפסל מחמת הכפירה לבדה.
מתרצת הגמרא, אָמְרִי – אמרו בני הישיבה, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כאן, במשנה זו, באיזה אופן מדובר, דְּקָאֵי בַּאֲגָם – שכפר בבהמת פקדון הרועה באגם, דְּלֵיכָּא כְּפִירָה – שאין זו כפירה הפוסלת אותו, כיון דסָבַר אותו אדם בדעתו, אִישְׁתְּמִיט לֵיהּ עַד דְּמַיְיתֵינָא לָהּ – אשתמט בינתיים מהתובע ואכפור לו בפקדון, עד שאביא את בהמתו מהאגם ואשיבנה לו. תֵּדַע – וראיה לדבר, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת, והכופר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת, וכיון שהטעם שהכופר בהלואה כשר לעדות הוא כיון שאנו מניחים שהיתה כוונתו רק להשתמט בינתיים עד שיהיו לו מעות, אַלְמָא – יש ללמוד מכך, דכָּל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לָאִישְׁתַּמּוֹטֵי בְּפִקָּדוֹן – בכל מקום שבו ניתן לומר שכפירתו בפקדון היתה מחמת השתמטות, כְּמִלְוֶה דָּמֵי – הרי הוא דומה לכופר בהלואה, וְלֹא מִיפְסִיל עַד דְמִשְׁתַּבַּע – ואינן נפסל מחמת הכפירה לבדה, אלא אם כן גם נשבע לשקר.
