מברר הרי"ף את ההלכה: כיון שלדעת רבי יוחנן יש לפסוק הלכה כרבי עקיבא, ולדעת ריש לקיש יש לפסוק הלכה כרבי ישמעאל, וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִלְכְתָא – מסתבר שההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאוֹקְמַהּ בִּתְרֵי תַּנָּאֵי – שהעמיד את משנתנו כשני תנאים, הרישא כרבי ישמעאל והסיפא כרבי עקיבא, וּסְבִירָא לֵיהּ דְּהִלְכְתָא – וסובר רבי יוחנן שההלכה היא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר, בָּעֵינַן [-יש צורך ב]דַּעַת בְּעָלִים.
אֶלָּא מִיהוּ כִּי קָא סָבַר – ואמנם מה שסובר רַבִּי עֲקִיבָא דְּבָעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים, הַנֵּי מִילֵּי – זהו דוקא בְּשּׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב וְגָזַל מֵרְשׁוּתוֹ [-מרשות השומר עצמו], וּכְגוֹן הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֵל חֲבֵרוֹ, וּכְיוֹצֵא בּוֹ, דְּהָכִי אוּקִימְנָא – שהרי כך העמדנו בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל (ב"ק קיח:) לְהָא דְּתַנְיָא – מה ששנינו בברייתא, הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר, וְסֶלַע מִן הַכִּיס, לַמָּקוֹם שֶׁגָּנַב יַחֲזִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. ורַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים, ואמרה על כך הגמרא שם שבְּשׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב מֵרְשׁוּתוֹ עָסְקִינַן – מדובר, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, לֹא כָּלְתָה לוֹ שְׁמִירָתוֹ – לא הסתיימה שמירתו כשגנב את הפקדון מרשות עצמו, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים, דְּאִיהוּ – כיון שהשומר עצמו בִּמְקוֹם בְּעָלִים קָאֵי – עומד במקום הבעלים, והרי זה כאילו החזיר את החפץ לבעלים. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, כָּלְתָה לוֹ שְׁמִירָתוֹ – כאשר גזל את החפץ מרשות עצמו הסתיימה שמירתו, וכיון שאינו שומר כלל אין החזרת החפץ לרשותו נחשבת כהחזרת החפץ לרשות הבעלים, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ את דַּעַת הבְּעָלִים האמיתי, דְּהָא אִיהוּ לֹא בִּמְקוֹם בְּעָלִים קָאֵי – שהרי השומר אינו עומד במקום הבעלים, וּכְאִילּוּ לֹא הֶחְזִיר דָּאמֵי – והרי זה כאילו לא החזיר את החפץ לבעלים, דְּעֲדַיִין בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא – כיון שעדיין החפץ ברשותו. אֲבָל גַּנָּבָא בְּעָלְמָא – אבל סתם גנב, דְּשָׁקִיל לָהּ לִגְנֵיבוּתָא מִבֵּי מָרָהּ – שנטל את הגניבה מבית הבעלים, לֹא אִיפְּלִיגוּ בֵּיהּ – לא נחלקו בזה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֶלָּא הָא מִילְּתָא מַתְנִיתִין הוּא – אלא דין זה מבואר במשנה בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל (ב"ק קיח.), דִּתְנָן – שכך שנינו שם, הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר, וְהֶחֱזִירוֹ לאותו מקום, וּמֵת אוֹ נִגְנַב, חַיָּב בָּאַחֲרָיוּת, אך אם לֹא יָדְעוּ בּוֹ הַבְּעָלִים, לֹא בִּגְנֵיבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזָרָתוֹ, וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן לאחר שהחזיר את הטלה וְראו שהִיא שְׁלֵימָה, ואחר כך מת או נגנב אותו הטלה, פָּטוּר הגנב מִלְּשַׁלֵּם, וְאִיפְּלִיגוּ בָּהּ – ונחלקו בדין זה רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, וּפָרִישְׁנָא הָתָם – ופירשנו את הדברים שם:
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב וְלֵוִי נחלקו בענין זה, חַד אָמַר, שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חִסָּרוֹן, כלומר, דין זה ששומר השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן, היינו רק כאשר השומר חיסר את הפקדון בהשתמשותו, אבל אם לא חיסר בו כלום, וכגון שנטל חבית כדי לטפס עליה, אינו נחשב גזלן. וְחַד אָמַר, שליחות יד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן, אלא אם השתמש בפקדון אפילו ללא שהחסירו, דינו כגזלן.
וְהִלְכְתָא – וההלכה היא ששליחות יד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן, כיון דְּרָבָא, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר, הָכֵי סְבִירָא לֵיהּ – כך הוא סובר.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון נוסף שהובא לעיל: וְהִלְכְתָא, שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – אדם הנוטל חפץ של חבירו כדי להשתמש בו, שלא מדעת הבעלים, אף שאינו מתכוון לגוזלו אלא רק להשתמש בו, גַּזְלָן הֲוֵי – דינו כגזלן.
