גַּרְסִינָן במסכת בבא בתרא, בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת (ע.), בְּעָא מִינֵּיהּ רַב עַמְרָם מֵרַב חִסְדָּא – שאל רב עמרם את רב חסדא שאלה זו, הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר, כלומר, שכתבו שטר ראיה על הפקדון, וְאָמַר לוֹ השומר למפקיד, הֶחְזַרְתִּיו לָךְ, אך עדיין נמצא שטר הראיה ביד השומר, ומוכיח לכאורה שהפקדון לא הושב לבעליו, מַהוּ – מה הדין באופן זה, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים שהשומר נאמן בטענתו, מִיגּוֹ דְּיָכוֹל לְמֵימַר לֵיהּ נֶאֶנְסוּ מְהֵימָן – מתוך שיכול השומר לטעון שאבד הפקדון באונס, והיה נאמן בטענתו ונפטר, כִּי אָמַר לֵיהּ הֶחְזַרְתִּיו לָךְ נַמֵּי מְהֵימָן – גם כשטוען שהחזיר את הפקדון לבעלים הוא נאמן [שהרי ה'מגו' מהווה ראיה שהוא אומר אמת, שאילו היה רוצה לשקר היה אומר שהפקדון נאנס], אוֹ דִּילְמָא – או שמא אין השומר נאמן בדבריו, כיון דמָצִי אָמַר לוֹ – יכול המפקיד לטעון כנגד השומר, שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי – אם אכן החזרת לי את הפקדון, מדוע השטר על כך נשאר בידי, והרי סתם שומר המחזיר פקדון שיש עליו שטר נוטל את השטר מיד המפקיד, כדי שלא יוכל לחזור ולתבוע ממנו את הפקדון.
וּפָשַׁט לֵיהּ – ופשט רב חסדא את ספיקו של רב עמרם, מִיגּוֹ דְּאָמַר לֵיהּ נֶאֶנְסוּ מְהֵימָן – מתוך כך שאם היה השומר טוען שנאנס הפקדון היה נאמן, וְלֹא מָצִי אָמַר לֵיהּ שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי – ובאופן זה שהיה טוען שנאנס הפקדון לא היה הבעלים יכול לטעון שיש לו ראיה מהשטר שבידו, שהרי אין השטר מוכיח שלא נאנס הפקדון, כִּי אָמַר לֵיהּ הֶחְזַרְתִּי לָךְ נַמֵּי נֶאֱמָן – לכן גם כשטוען שהחזיר את הפקדון לבעליו נאמן הוא בטענתו, וְלֹא מָצִי לְמֵימַר לֵיהּ – ואין המפקיד יכול לטעון כנגדו ולומר שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי. וְאִידִי וְאִידִי – ובין באופן שטוען שהפקדון נאנס, ובין באופן שטוען שהחזיר את הפקדון, נאמנותו של השומר היא רק בִּשְׁבוּעָה חֲמוּרָה, ושבועה חמורה היינו דְמַנְּקִטִינָן לֵיהּ חֶפְצָא בִּידֵיהּ – שאנו נותנים לנשבע להחזיק בידיו חפץ של קדושה, כמו ספר תורה, בשעה שהוא נשבע [ובאופן שטוען 'נאנסו' חייב הוא בשבועה מן התורה, אמנם גם כשטוען החזרתי, מאחר ונאמנותו היא מכח מגו שהיה יכול לטעון נאנסו, צריך הוא להשבע שבועה חמורה כעין של תורה, כפי שהיה נשבע אם היה טוען את טענת נאנסו עצמה].
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי במסכת בבא קמא בְּפֶרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר (פ"ו ה"ז), חַד בַּר נַשׁ אַפְקִיד גַּבֵּי חַבְרֵיהּ חַד שַׂק צָרוּר – מעשה באדם אחד שהפקיד אצל חבירו שק אחד סגור, ולא ידע השומר מה יש בתוך השק, אֵרְעוֹ אֹנֶס – אירע לו אונס ואבד לו השק באופן שהוא חייב לשלם את מה שבתוכו, חַד אָמַר – השומר אמר, סִיגִין הֲוָה מָלֵא – שמא היה השק מלא בפסולת של מתכת שאין לה כל חשיבות, וְחַד אָמַר מְטַכְסִין הֲוָה מָלֵא – ואילו המפקיד טען שהשק היה מלא בבגדי משי יקרים. אָתָא עוּבְדָּא קוֹמֵי דְּרַב – בא מעשה זה לפני רב, אָמַר – ופסק רב, הֲרֵי זֶה המפקיד נִשְׁבָּע שאכן היה השק מלא באותם בגדי משי, וְנוֹטֵל את דמיהם מיד השומר.
סְלִיקוּ לְהוּ הַמַּפְקִיד
