גמרא
הגמרא מביאה ברייתא המביאה אופנים שונים שבהם שייכים הכללים שנאמרו במשנתנו, תַּנְיָא בברייתא, הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, כֵּיצַד, נָתַן לוֹ האדם לחבירו דִּינַר זָהָב בִּתמורה לעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף, הֲרֵי זֶה שנתן את הזהב קָנָה את הכֶּסֶף בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, כלומר, התחייב לתת את הכסף [ולהלן יבואר מהו 'בכל מקום שהוא']. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דינרים של כֶּסֶף בִּתמורה לדִינַר זָהָב, הרי אין מטבע יוצרת קנין, וכיון שדינרי כסף נחשבים כ'מטבע' לענין זה, הֲרֵי זֶה הנותן את הכסף לֹא קָנָה את הזהב, עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ את הזהב. ממשיכה הברייתא ומבארת, הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף, כֵּיצַד, נָתַן לוֹ האדם לחבירו שְׁלוֹשִׁים אִיסָּר של נחושת בִּתמורה לדִינַר כֶּסֶף, כיון שהנחושת נחשבת כמטלטלין ביחס לכסף, חל הקנין, והֲרֵי זֶה קָנָה את דינר הכֶּסֶף בכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נמצא, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף בִּתמורה לשְׁלוֹשִׁים אִיסָּר של נחושת, כיון שדינר הכסף הוא 'מטבע', הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ.
וְתַּרְצִינָן בַּגְּמָרָא – וביארה הגמרא מַאי 'כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא', והרי לא יתכן שבאמת נקנה מטבע העסף בכל מקום שהוא, שהרי מטבע אינו נקנה בחליפין, אלא משיכת המטלטלין מחייבת את האדם לתת את דינרי הכסף, ואם כן כיצד מתפרשת הלשון 'בכל מקום שהוא', וביארה הגמרא, שכוונת הברייתא שהתחייב אותו אדם לתת את מטבע הכסף כְּמוֹת שֶׁהוּא, כלומר, דְּאִי אָמַר לֵיהּ מֵאַרְנָקִי חֲדָשָׁה יָהִיבְנָא לָךְ – אם אמר לו שיתן לו מטבע כסף חדשה, לֹא מָצִי לְמֵיתַב לֵיהּ מֵאַרְנָקִי יְשָׁנָה – אינו יכול לתת לו מטבע ישנה, ואף על פי שהמטבעות הישנות משובחות ועדיפות מהחדשות, מכל מקום יכול אותו אדם לתבוע דווקא מטבעות חדשות, כפי שהוסכם ביניהם, כיון דְּאָמַר לֵיהּ, לְיַשְׁנָן בָּעֵינָא לְהוּ – אני זקוק למעות אלו כדי לשומרם זמן רב, עד שיתיישנו, ולשם כך עדיפים לי מטבעות חדשות.
הגמרא מבארת עתה ששם 'מטבע' אינו נקבע לפי חשיבות ויוקר המתכת של המטבע, אלא לפי מידת שימושו בשוק: מַתְנִי לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ – רבי יהודה הנשיא שנה ולימד את רבי שמעון בנו, 'הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף', וכפי ששנינו במשנה. אָמַר לֵיהּ – שאל רבי שמעון את רבי יהודה הנשיא אביו, רַבִּי, כְּבָר שָׁנִיתָ לָנוּ בְּיַלְדוּתְךָ [-בצעירותך] בהיפך, שהַכֶּסֶף קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב [וְתַּחְזוֹר וְתִּשְׁנֶה לָנוּ בְזִקְנוּתְךָ את ההיפך, שהַזָהָב הוא שקוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף. ומבררת הגמרא, בְּיַלְדוּתֵיהּ מַאי סָבַר – מה סבר רבי בצעירותו, שאמר שהכסף הוא שקונה את הזהב, כלומר שהכסף נחשב כמטלטלין והזהב נחשב כמטבה, וּבְזִקְנוּתֵיהּ מַאי סָבַר – ומה סבר רבי בזקנותו, כשאמר את ההיפך, שהזהב קונה את הכסף, והיינו שהזהב הוא שנחשב מטלטלין לעומת הכסף שנחשב מטבע. ומבארת הגמרא, בְּיַלְדוּתֵיהּ סָבַר, דַהַבָא דְחָשִׁיב הַוֵי טִבְעָא – כיון שהזהב הוא מטבע חשוב ויקר יותר, הרי הוא נחשב כ'מטבע', ואילו כַּסְפָּא דְלֹא חָשִׁיב – הכסף, שחשיבותו פחותה משל הזהב, הַוֵי פֵּירָא – נחשב הוא כ'פירות', כלומר כשאר מטלטלין, ולא כמטבע, וְקָנִי לֵיה פֵּירָא לְטִבְעָא – והפירות הם שקונים את המטבע, ולכן אמר שהכסף קונה את הזהב. ואילו בְּזִקְנוּתֵיהּ סָבַר, שאין הדבר תלוי בחשיבות, אלא במידת השימוש שבאותו סוג מטבע, ולכן, כַּסְפָּא דְחָרִיף – מטבעות של כסף, שהן 'חריפות' יותר, שהכל משתמשים בהם והן מתקבלות בכל מקום, הַוֵי טִבְעָא – הרי הם נחשבות כ'מטבע' לענין זה, ואילו דַהַבָא – מטבעות זהב, דְלֹא חָרִיף – שאינן חריפות כל כך, מאחר ואין הכל משתמשים בהם תמיד, הַוֵי פֵּירָא – נחשבים הם כפירות, ולכן שנה שהזהב הוא הקונה את הכסף, וכפי ששנינו במשנתנו].
כְּלָלָא דְנָקְטִינָן מֵהָא שְׁמַעְתָּא – והכלל הנלמד מסוגיא זו, דְדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הֲוֵי – שהזהב נחשב כ'פירות' לעומת הכסף, כְּזִקְנוּתֵיהּ דְּרַבִּי – וכפי שסבר רבי בזקנותו, דְּסָתַם לָן – שהרי במשנתנו נקט כן בסתם, ללא מחלוקת, שהַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף.
