אָמַר רַב פָּפָּא, אֲפִלּוּ לְּמַאן דְּאָמַר – גם לדעת הסובר שאֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, היינו רק לענין זה שאי אפשר לעשות בו קנין חליפין כמו שעושים בסודר, אבל אִיקַּנוֹיֵי מִיקְּנֵי בַּחֲלִיפִין – המטבע נקנה בחליפין, שכמו שקנין סודר קונה גם חפצים שאינם יכולים לפעול את הקנין אבל חפצים אלו נקנים בחליפין, מִידִי דַּהֲוָה אַפֵּירֵי לְרַב נַחְמָן – בדומה לדינם של פירות לשיטת רב נחמן, ומבארת הגמרא את הראיה, פֵּירֵי לְרַב נַחְמָן – פירות לשיטת רב נחמן, לָאו – האם אין הדבר כן, דאַף עַל גַב דְּאִינְהוּ לֹא עָבְדוּ חֲלִיפִין – הגם שהפירות עצמם אינם ראויים ליצור קנין חליפין [אלא רק כלים יוצרים קנין חליפין], מִיקְּנוּ בַּחֲלִיפִין – מכל מקום ניתן לקנות פירות בחליפין, טִיבְעָא נַמֵּי – אף במטבע הדין כן, אִיקַּנוֹיֵי מִיקְּנֵי בַּחֲלִיפִין – שניתן לקנותם בחליפין. וְאוֹתְבִינָן עֲלֵיהּ דְּרַב פָּפָּא – והקשתה הגמרא על דברי רב פפא בענין זה, וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא דְּאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין, וְאֵין נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְאַף רַב פָּפָּא עצמו הֲדַר בֵּיהּ – חזר בו מדבריו, ולא נהג כן למעשה, דְּרַב פָּפָּא הֲוֵי לֵיהּ תְּרֵיסָר אַלְפֵי זוּזֵי – שהרי לרב פפא עצמו היו שנים עשר אלף דינרים מופקדים במקום ששמו בֵּי חוֹזָאֵי, וְאַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָאי – והקנה אותם רב פפא לרב שמואל בר אחאי, כדי שיוכל ללכת ולתובעם מהשומר, ועשה זאת אַגַּב אַסֵּיפָא דְבֵיתֵיהּ – בקנין של מטלטלין אגב קרקע, על ידי שהקנה לו את הקרקע שבמפתן ביתו, ואגב קרקע זו הקנה לו את אותם שנים עשר אלף דינרים, וְכִי אָתָא – וכאשר בא רב שמואל בר אחאי עם המעות מבי חוזאי, נָפֵק לְאַפֵּיהּ עַד תָּוֶךְ – יצא רב פפא לקראתו עד מקום ששמו תָּוֶךְ, מחמת שמחתו, ועל כל פנים יש ללמוד ממעשה זה שלא הקנה רב פפא את המעות בקנין חליפין, אלא בקנין אגב, שאף הוא חזר בו מדבריו הראשונים, ומודה שאין מעות נקנות בחליפין.
אָמַר רַב הוּנָא, אדם המחזיק בידו צרור מעות, ואמר לחבירו, מְכוֹר לִי את החפץ שלך בְּמעות אֵלּוּ, ולא אמר לו כמה מעות יש לו, ואף המוכר לא ספר את המעות שקיבל, קָנָה – חל הקנין, וזכה הקונה בחפץ, ואין אחד מהם יכול לחזור בו מהמקח עצמו, ואף על פי שבדרך כלל אין מעות קונות בלא משיכת החפץ, באופן זה מעות קונות, וכטעם שיתבאר להלן, ומכל מקום, אף שלא אמר לו כמה מעות יש בו וגם הקונה לא ספר את המעות, מכל מקום שייכים בזה דיני אונאה, וְלכן מַחֲזִיר אוֹנָאָה – אם התברר שהיו שם מעות יתרים מדמי המקח בשיעור שישית, מחזיר המוכר את המעות היתירות [והוא הדין אם היה חסר מעות משווי המקח, מוסיף הקונה את המעות להשלמת שווי המקח], וטעמו, כיון דסָבַר לָהּ – סובר רב הונא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת – מן התורה נתינת מעות קונה את החפץ אף על פי שאינו לפנינו, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ חכמים שרק מְשִׁיכָה בחפץ הנקנה קוֹנָה, ואילו נתינת מעות לבדה אינה קונה את החפץ, אלא נשאר הוא בבעלות המוכר, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים מחשש שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ המוכר לקונה, לאחר שנתן לו את המעות תמורת החטים שברשותו, 'נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּה', כלומר, אם תפול שריפה אצל המוכר, לא ימהר להציל את מה שמכר וקיבל תמורתו דמים, ויאמר לקונה שההפסד שלו, ולכן תקנו שלא יחול הקנין עד שיגיע החפץ ליד הקונה וימשכנו לרשותו, וממילא אם תפול שריפה בבית המוכר ימהר להציל את המקח, שהרי עדיין הוא ברשותו, ואם ישרף יצטרך להחזיר את הדמים שקיבל תמורתו. וְאמנם, מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא – בדבר המצוי, גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן – גזרו חכמים גזירה זו, והיינו בסתם מקח הנעשה במעות ספורים ומדודים, וְאילו מִילְּתָא דְּלֹא שְׁכִיחָא – דבר שאינו מצוי, כגון אופן זה שנותן הקונה למוכר צרור מעות בלא שאחד מהם יספור כמה מעות יש שם, לֹא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן – לא גזרו בזה חכמים, וחל המקח עם נתינת המעות, כעיקר דין התורה.
