משנה
אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמּוֹכֵר, יֵשׁ לָהֶן טענת אוֹנָאָה, שאם היה המקח ביוקר יכול הלוקח לתבוע את אונאתו, ואם היה המקח בזול, תובע המוכר את אונאתו.
כְּשֵׁם שֶׁיש אוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט – אדם רגיל, שאינו בקי בסחורה, כָּךְ יש אוֹנָאָה לַתַּגָּר – סוחר הבקי במחירי הסחורות, ואין אומרים שכיון שהוא בקי בסחורה, בודאי ידע שהמחיר אינו נכון, ואף על פי כן התרצה לכך, כגון שהיה דחוק למעות לעשות בהם מסחר אחר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אֵין לַתַּגָּר אוֹנָאָה, כיון שהוא בקי בסחורה, ובודאי מחל על כך. מִי שֶׁהֻטַל עָלָיו – אותו צד שהונו אותו במקח, המוכר או הקונה, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, וכגון אם הונה המוכר את הלוקח, אם רָצָה, אוֹמֵר (לוֹ) למוכר תֶּן לִי מָעוֹתַי ויתבטל המקח לגמרי, אוֹ אם רצה, אומר למוכר תֶן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי, והמקח קיים [זו דעת רבי יהודה הנשיא, אבל חכמים חולקים ואומרים שאם היתה האונאה שתות חל המקח, ומחזיר לו את ההפרש. אם היתה האונאה פחות משתות, אינו יכול לתובעו כלל. ואם היתה האונאה יותר משתות, בטל המקח].
גמרא
שנינו במשנה, 'אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה'. מבררת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה, דְּתָנוּ רַבָּנָן – שכך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כה יד) 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו', וממה שנאמר 'וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר אַל תּוֹנוּ', אֵין לִי ללמוד אֶלָּא אופן שֶׁנִּתְאַנָּה הלוֹקֵחַ, שהרי הלשון 'וכי תמכרו' היא ציווי על המוכר בלבד, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן שאף בזה שייכים דיני אונאה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'אוֹ קָנֹה', ללמד שאף באופן ששילם הקונה מחיר הפחות משוויו האמיתי של החפץ שייכים דיני אונאה.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הריני מוכר לך חפץ זה, עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, כלומר, שלא תוכל לתבוע אותי אם יתברר שהיתה אונאה במקח, ולאחר מכן נמצא שאכן היתה בו אונאה, רַב אָמַר, לא הועיל תנאו, ויֵשׁ לוֹ עָלָיו טענת אוֹנָאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הועיל תנאו, ואֵין לוֹ עָלָיו טענת אוֹנָאָה.
וְאוֹתְבִינָן עֲלֵיהּ דְּרַב מֵהָא דְּתַנְיָא – והקשתה הגמרא על שיטת רב ממה ששנינו בברייתא, הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה – הנותן לחבירו חפץ כדי שימכרנו עבורו, וסומך עליו שימכרנו במחיר שיוכל לקבל עליו, וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הריני מוכר לך חפץ זה עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה, ובאופן ששלחו למכור עבורו חפץ היינו שאינו יכול לטעון נגדו שמכרו במחיר זול מידי, וכן אם מכרו במחיר יקר צריך השליח לתת לבעלים את כל הסכום שקיבל, ומשמע שבאופן שהתנה שאין לו עליו אונאה, מועיל תנאו, והיינו כדברי שמואל. וּפָרִיק – ותירץ רָבָא, לֹא קַשְׁיָא – אין קושיא מברייתא זו על דברי רב, כיון שכָּאן – בדברי רב, מדובר בִּסְתָם – שאמר לו סתם שלא תהיה לו עליו טענת אונאה, אך לא פירש לו מהי האונאה, ובאופן זה סובר רב שאין הקונה מוחל באמת על האונאה, אלא שהוא סבור שבאמת אין אונאה במקח, ואילו כָּאן – בברייתא, מדובר בִּמְפָרֵשׁ – באופן שמפרש לו את האונאה שיש במקח, ובאופן זה אף שמואל מודה שבודאי התרצה ומחל על אונאתו, וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן אף בברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שיש לו עליו אונאה, בִּסְתָם, אֲבָל בִּמְפָרֵשׁ, לֹא – אין לו עליו אונאה, ומבאר הרי"ף מהו 'מפרש', כגון מוֹכֵר שֶׁאָמַר לַלוֹקֵחַ, חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ בְּמָאתַיִם, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה – מאה, והריני מוכרו לך במאתים עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי טענת אוֹנָאָה, והתרצה הלוקח בכך, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וְכֵן לוֹקֵחַ שֶׁאָמַר לַמוֹכֵר, חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ בְּמָנֶה [-במאה], יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשָּׁוֶה מָאתַיִם, והריני קונה אותו ממך עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי טענת אוֹנָאָה, אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם אמר לו סתם 'על מנת שאין לך עלי אונאה', יכול לטעון טענת אונאה. ורק אם פירש לו את האונאה שיש במקח, ואף על פי כן התרצה במקח, אין לו עליו טענת אונאה.
