שנינו במשנה, 'מִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה'. מַתְנִיתִין – משנתנו, כדעת רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הִיא, האומר שלעולם יד המתאנה על העליונה, אם רצה מבטל את המקח, ואם רצה תובע את ההפרש, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כמותו, דְּהָא פָּסַק רָבָא – שהרי כך פסק רבא, הִלְכְתָא, אם היתה האונאה בשיעור שְׁתוּת, קָנָה, וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה, ואינו יכול לבטל את המקח.
משנה
משנתנו מבארת שאף במטבע עצמה שייכים דיני אונאה, אם הופחתה כמות המתכת שבמטבע:
כַּמָּה תְהֵא הַסֶּלַע חֲסֵרָה, וְעדיין לֹא יְהֵא בָהּ דין אוֹנָאָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מֵאַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת לסלע, מֵאִיסָּר לַדִּינָר, וכיון שיש ארבעה דינרים בסלע, ובכל דינר עשרים וארבעה איסרין, נמצא ששיעור אונאה במטבע הוא אחד לעשרים וארבע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבַּע פֻנְדְּיוֹנוֹת לסלע, ויש בסלע ארבעים ושמונה פונדיונות, והיינו אחד משנים עשר, מִפּוּנְדְּיוֹן לַדִּינָר, שהרי יש ארבעה דינרים בסלע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁמוֹנָה פֻנְדְּיוֹנוֹת לסלע, מִשְׁנֵי פֻנְדְּיוֹנוֹת לַדִּינָר, והיינו שיעור שתות, כפי שיעור האונאה שהתבאר במשנה לעיל לגבי סתם מקח.
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע – במה שונה אונאה במטבע, דִּפְלִיגִי – שנחלקו במשנתנו מהו שיעור האונאה, וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית – ובמה שונה אונאה בטלית ובשאר חפצים, דְּלֹא פְּלִיגֵי – שלא נחלקו חכמים בשיעור האונאה שבה, אלא לדברי הכל שיעור האונאה הוא בשישית. ומבארת, אָמַר רָבָא, מַאן תַּנָּא טַלִּית – מי הוא התנא ששנה לגבי מכירת חפצים שהאונאה היא בשיעור שישית, רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא – זו דעת רבי שמעון של משנתנו, דְּאָמַר, אוֹנָאָה שֶׁל סֶלַע שְׁמוֹנָה פּוּנְדְּיוֹנוֹת, שֶׁהֵן שְׁתוּת שֶׁל סֶלַע, וכשם שלגבי סלע שיעור האונאה הוא שישית, כך לגבי חפצים שיעור האונאה הוא שישית, ואילו התנאים החולקים במשנתנו לגבי אונאה של מטבע, יחלקו גם לגבי אונאה של חפצים.
אַבַּיֵי אָמַר, לגבי טַלִּית, הכל מודים שאם היתה האונאה עַד שיעור שְׁתוּת, מָחֵיל אִינִישׁ – מוחל המתאנה על אונאתו, דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי – כיון שכך מורגל בפי האנשים לומר, עָשִׁיק לְגַבָּיךְ – בקניית מלבושים וכדומה, הנח שיעשקו אותך, כלומר, גם אם יטלו ממך מחיר גבוה יותר אין בכך כלום, כיון שהמלבוש חשוב בעיני האדם, ולכן מוחל הוא על אונאה פחותה משתות [וכיון שבדרך כלל המקח הוא בבגדים, ובדרך כלל המתאנה הוא הלוקח, קבעו בזה כלל לכל דבר, שפחות משישית זו מחילה], וְשָׁוֵי לִכְרֵיסָךְ – וקנה מאכלים לכריסך רק בשוויים ולא יותר, ובדרך כלל קונה האדם מאכלים בכסף שבידו, וסֶלַע, כֵּיוָן דְּלֹא סַגִּי לֵיהּ – כיון שאינו מתקבל אצל בני אדם כשהוא חסר מערכו האמיתי, לֹא מָחֵיל – אינו מוחל עליו, אף שאין בו שיעור שתות, ולכן סוברים רבי מאיר ורבי יהודה במשנתנו ששיעור האונאה במטבע הוא בפחות משישית.
פוסק הרי"ף, וְהִילְכְתָא כְּרָבָא – וההלכה היא כדברי רבא, האומר שכשם שנחלקו תנאים במשנתנו לגבי מטבע, כך נחלקו לגבי שאר חפצים, הִילְכָּךְ הִילְכְתָא נַמִּי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּסֶלַע – ולכן הלכה כרבי שמעון גם במחלוקת זו שלגבי אונאה במטבע, ששיעור האונאה הוא שישית, דְּסָתַם לָן תַּנָּא בְּטַלִּית כְּוָותֵיהּ – כיון שלגבי אונאה בחפצים סתם התנא והביא במשנה רק את דעת רבי שמעון, ששיעור האונאה הוא שישית, וּכְבָר פָּסַק רָבָא בְּטַלִּית כְּוָותֵיהּ – כרבי שמעון, כִּדְאָמְרִינַן, אָמַר רָבָא, הִילְכְתָא פָּחוֹת מִשְּׁתוּת נִקְנֶה מֶקַח וְכוּ', והוא הדין לגבי מטבע, שההלכה היא כרבי שמעון.
