אגב דיני אונאה במטבע שנפחתה משוויה, מבררת הגמרא כיצד יש לנהוג במטבעות אלו: מטבע של סֶלַע, שֶׁנִּפְגְּמָה בָּאֶמְצַע, אף על פי שהפגם ניכר לכל, אף על פי כן לֹא יִמְכְּרֶנָּה לֹא לְהַרָג [-לרוצח, ההורג נפשות], וְלֹא לְחַרָם [-אדם המחרים ונוטל ממון באונס], מִפְּנֵי שֶׁמְּרַמִּין בָּהּ אֲחֵרִים, ונותנים אותה כאילו היא מטבע טובה, והמקבלים מפחדים מהם ונוטלים אותה מהם, אֶלָּא נוֹקְבָהּ באמצעה, וְתוֹלָהּ בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ כתכשיט. וְאִם נִפְגְּמָה מִן הַצַּד, שאין הפגם ניכר כל כך, וניתן לשחוק את הפגם ולהקטין מעט את המטבע באופן שלא יהא ניכר הדבר, לא רק שאסור ליתנה להרג או לחרם, אלא אין להשהותה כלל, כיון שבני אדם עשויים לטעות בה, ולכן לֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל בֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו, וְלֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין גְּרוּטוֹתָיו [-גרוטאות של מתכת], וְלֹא יִקְּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ, אֶלָּא אוֹ יִשְׁחוֹק אותה לפירורים, אוֹ יַחְתֹּךְ אותה לחתיכות, אוֹ יָקוֹץ, אוֹ יוֹלִיךְ אותה לְיַם הַמֶּלַח ויאבדנה. אֲבָל אִם חֲסֵרָה המטבע, וְעָמְדָה עַל מֶחֱצָה מגודלה האמיתי, יְקַיֵּם – מותר לו להשהותה, כיון שבשיעור כזה אין בני אדם עשויים לטעות, וניכר לכל שנפחתה. ואם נחסרה המטבע עד שעָמְדָה עַל פָּחוֹת מִמֶּחֱצָה, שמא יטעו לאמוד אותה במטבע אחרת, יָקוֹץ, מִשּׁוּם דינו דְּרַבִּי אַמִּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמִּי, דִּינָר הַבָּא מִשֶּׁקֶל, כלומר, שקל שנשחק עד שנהיה קטן כדינר, שהוא מחצית מהשקל, מוּתָּר לְקַיְּימוֹ, כיון שניכר שהתקטן, ולא יקבלוהו בני אדם בתורת שקל, אלא בתורת דינר. אבל דינר הַבָּא מִסֶּלַע, כלומר, אם התקטן הסלע, שהוא מטבע גדול יותר משקל, עד שנהיה בגודל של דינר, אָסוּר לְקַיְּימוֹ, כיון שהסלע הוא מטבע עבה יותר, ואף לאחר שהתקטן עשויים בני אדם לטעות ולחשוב שהוא שקל, ולא דינר. ואם עָמְדָה המטבע עַל יָתֵר מִמֶּחֱצָה, שעדיין לא נפחתה עד שהגיעה לשיעור חציה, וניתן לטעות בה, יָקוֹץ – ימשיך להקטינה עַד שֶׁיַּעֲמִידֶנָּה עַל מֶחֱצָה, ואז לא יוכלו לטעות בה יותר. וְאִם לֹא חֲסֵרָה המטבע אֶלָּא פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, יְקַיֵּם, כיון שאין בכך אונאה, וכדעת רבי שמעון במשנתנו.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בענין אונאה במטבע עצמה, כמה זמן לאחר המקח ניתן לבטלו מחמת אונאת המטבע: עַד מָתַי מֻתָּר לְהַחֲזִיר את המקח בטענת אונאה, בַּכְּרַכִים – עיירות גדולות, עַד שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה את המטבע לַשֻּׁלְחָנִי. בַכְּפָרִים, שאין שולחני מצוי שם, עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, שאז הוא בא לקנות צרכי שבת, ורואה אם מקבלים ממנו את המטבע. אִם הָיָה נותן המטבע מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַרְעֹמֶת, ובגמרא יבואר דין זה. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מחלל עליה מעשר שני כאילו היא שווה סלע ממש, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ – ואין בכך חשש משום חילול מעשר שני על 'אסימון', שהוא מטבע שאין לו צורה, שהדבר אסור, והטעם שאין חשש כזה, כיון שֶׁמי שאינו מקבל מטבע זו בתורת סלע, אֵינָהּ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה – הרי הוא קמצן, אבל אדם רגיל מקבל מטבע כזו בשוויה, ולכן יש לה שם 'מטבע' ומחללים עליה מעשר שני.
