משנה
אֵין מְעָרְבִין פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת – הפוסק עם חברו שימכור לו פירות משדה מסוימת, לא יערב בהם פירות משדה אחרת, אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שלא יערב חֲדָשִׁים בִּישָׁנִים, שהישנים משובחים יותר. בֶּאֱמֶת – הלכה פסוקה היא, שבַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב יין קָשֶׁה [-חזק] בְיין רַךְ, מִפְּנֵי שֶׁבכך הוא מַשְׁבִּיחוֹ – היין החזק משביח את היין החלש.
וְאֵין מְעָרְבִין שִׁמְרֵי יַיִן של חבית זו, בְּיַיִן של חבית אחרת, אֲבָל נוֹתֵן לוֹ את שְׁמָרָיו של אותו יין שהוא מוכר לו.
מִי שֶׁנִּתְעָרֵב מַיִם בְּיֵינוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ בַחֲנוּת, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹדִיעוֹ ללוקח שהתערב בו מים. וְלֹא ימכור לַתַּגָּר [-לסוחר] אַף עַל פִּי שֶׁמוֹדִיעוֹ, שֶׁאֵינוֹ קונה זאת אֶלָּא כדי לְרַמּוֹת בּוֹ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִיל מַיִם לַיַּיִן בזמן הגתות, שהמים קולטים את טעם היין, יַטִילוּ – מותר הדבר, כיון שהכל יודעים שזהו המנהג.
גמרא
שנינו במשנה שאסור לערב פירות בפירות, ומביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר באופן שהפירות החדשים יקרים יותר, כגון שחֲדָשׁוֹת עוֹמְדוֹת מִשָּׁלֹשׁ – פירות חדשים נמכרים במחיר של שלש סאים בסלע אחד, וִישָׁנוֹת מֵאַרְבַּע – ופירות ישנים נמכרים במחיר של ארבע סאים לסלע, וְקָא מִזְּבַן מֵחֲדָשׁוֹת – ומוכר לו את הפירות החדשים, במחירם היקר, דְּאֵין מְעָרְבִין בהם פירות ישנים, אֶלָּא אֲפִלּוּ באופן הפוך, שהיו החֲדָשׁוֹת מֵאַרְבַּע – במחיר של ארבע סאים לסלע, וִישָׁנוֹת מִשָּׁלֹשׁ – והפירות הישנים יקרים יותר, ונמכרים בשלש סאים לסלע, וְקָא מִזְּבַן מֵחֲדָשׁוֹת – ומוכר לו אותם בחזקת פירות חדשים, אפיל באופן זה אֵין מְעָרְבִין בהם פירות ישנים, הגם שהם יקרים יותר, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְיַשְּׁנָן – כיון שיתכן שהלוקח רוצה דווקא פירות חדשים, כדי ליישן אותם.
שנינו במשנה, 'בֶּאֱמֶת בַּיַּיִן הִתִּירוּ לְעָרֵב קָשֶׁה בְּרַךְ וְכוּ' מפני שהוא משביחו'. אָמַר רַב נַחְמָן, וּבֵין הַגִּיתּוֹת שָׁאנוּ – דין זה ששנינו במשנה, שמותר לערב יין חזק ביין חלש, היינו בזמן שבין דריכת הגיתות, שהיין החלש קולט את טעמו של היין החזק ומשביח בכך, ונעשים טעם אחד, אבל בזמן אחר אין העירוב מועיל ליין החלש, ואסור לערבם יחד. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהָאִידְּנָא – ובזמן הזה, דְּקָא מְעָרְבֵי – שנוהגים לערב את היינות אפילו שֶׁלֹּא בֵּין הַגִּיתּוֹת, היינו כיון דסָבְרֵי כְּרַבִּי אָחָא, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אָחָא מַתִּיר לערב בְּדָבָר הַנִּטְעָם – בדבר שאפשר לטעום ממנו ולהרגיש בעירוב שנעשה, וכיון שיכול הקונה לטעום את היין ולדעת שעירבוהו קשה ברך, מותר לעשות כן.
תַּנְיָא בברייתא, הַשּׁוֹפֶה יַיִן לַחֹמָרִים – המערה בנחת יין מחבית לכדים, באופן שהשמרים אינם נשפכים יחד עם היין, ורשאי לתת את השמרים בפני עצמם ביין, הַרֵי זֶה לֹא יְעָרֵב שְׁמָרִים שֶׁל אֶמֶשׁ בְּשֶׁל היוֹם, וְלא שמרים שֶׁל היוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, כיון ששמרים של יין אחד עשויים לקלקל את היין האחר, אֲבָל מְעָרֵב שמרים מאותה חבית יין עצמה, שֶׁל אֶמֶשׁ בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, וְשֶׁל יוֹם בְּשֶׁל יוֹם, ששמריו של אותו יין אינם מקלקלים אותו.
שנינו במשנה, 'מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַטִּיל מַיִם בַּיַּיִן יַטִּילוּ'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, אֲפִלּוּ לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ – אם היה המנהג כך, רשאים לערב מים אפילו בכמות של מחצית, שליש או רבע מהיין. אָמַר רַב, וּבֵין הַגִּיתּוֹת שָׁאנוּ – ההיתר לערב מים הוא רק בזמן שבין דריכות הגת, שבאותו זמן אין עירוב המים מזיק ליין, אך לאחר זמן אין לערב בו מים, כיון שמים אלו עשויים לקלקלו תוך זמן קצר, והלוקח אינו מבחין בכך, ומפסיד.
