משנה ג: מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:
משנתנו עוסקת באדם המוכר שדה לחבירו, ולא קיבל מיד את כל דמי המקח, באילו אופנים יש חשש ריבית באכילת פירות השדה:
מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ הקונה רק מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ המוכר, אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא את שאר המָעוֹת, וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ, כלומר, כשתביא את שאר המעות, תהיה השדה שייכת לך מעכשיו, אָסוּר למוכר לאכול את פירות השדה בינתיים, שהרי כשיביא את שאר המעות יתברר שהמקח נגמר כבר בתחילה, ואם כן הפירות שאכל בינתיים היו שייכים לקונה, ונתן למוכר לאכול אותם כשכר על כך שהמתין לו עם זמן הפרעון לתקופה זו, וכל שכר הניתן על המתנת מעות נחשב כריבית, ואסור.
הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ – אדם שהלוה מעות לחברו, והלוה נתן את שדהו כמשכון, וְאָמַר לוֹ המלוה ללוה, אִם אִי [-אין] אַתָּה נוֹתֵן לִי את מעות פרעון החוב מִכָּאן [-מעכשיו] וְעַד עוד שָׁלשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא – השדה, שֶׁלִּי מעכשיו, חל תנאו ואם אכן לא שילם את החוב בתוך שלש שנים, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, וגם כל הפירות שצמחו באותם שלש שנים שייכים למלוה, אבל אם שילם את החוב, חוזרת השדה ללוה, ולכן בכל אותם שלש שנים נותנים את הפירות ודמיהם ליד שליש, ולאחר אותם שלש שנים יתנם למלוה אם לא פרע את החוב, או ללוה, אם אכן פרע את החוב, וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה, עַל פִּי [-בהסכמת] החֲכָמִים.
