יְרוּשַׁלְמִי (ה"א) תָּנֵי, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ רִבִּית, וּמוּתָּרִין. ומבאר הירושלמי כֵּיצַד, לוֹקֵחַ אָדָם שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ – רשאי אדם לקנות שטרות חוב שיש לחבירו על אחרים, וּמִלְוָותוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – וכן קונה הלוואות שיש לחבירו אצל אחרים, וקונה אותם קודם שהגיע זמן פרעונם בְּפָחוֹת מסכום ההלואה הכתוב בהם, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית, כלומר, אין אומרים שהממון שנותן הקונה למוכר היא כעין 'הלואה', שנותן לו עתה ממון תמורת חוב שיקבל רק בעוד זמן מסוים, ותמורת זה שמקדים לשלם לו כבר עתה, מסכים המוכר לקבל סכום פחות ממה שכתוב בשטר, ונמצא שהקונה הלוה למוכר סכום זה עד לתאריך הפרעון הכתוב בשטר, ובתמורה לכך הוא מקבל את כל החוב הכתוב בשטר, שהוא יותר ממה ששילם לו, אלא אנו אומרים שמוכר לו המלוה כבר עתה את החוב לגמרי, והטעם שהוא מפחית לו מהערך הכתוב בשטר הוא כיון שכל הקונה חוב יש לו חשש שלא יגיע החוב לידי פרעון מסיבות שונות, ומחמת כן מחיר החוב נמוך יותר מהסכום הכתוב בשטר, ואין זה בכלל ריבית.
מבארת עתה הגמרא את המקור לכך שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף: אָמַר רָבָא, דַּקּוּ בָּהּ רַבָּנָן בְּהָא מִילְּתָא – דקדקו חכמים בדבר זה, למצוא מקור למה שאמרו רבה ורב יוסף, שזמן תשלום השכירות הוא בסופו, וְאוֹקְמוּהָ אַקְּרָא – והעמידו זאת על לשון הפסוק (ויקרא כה נג) 'כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ', ויש ללמוד מלשון הפסוק שהשְׂכִירוּת שֶׁל שָׁנָה זוֹ אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְשָׁנָה אַחֶרֶת. (אָמַר רַב נַחְמָן, טַרְשָׁא שָׁרֵי – מותר למכור סחורה בהקפה עד לתאריך מסוים במחיר גבוה יותר מדמי הסחורה עתה. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה על דין זה רַב חָמָא, שנינו במשנה, מכר לו את שדהו, ואמר לו, אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא שלך באלף זוז, ואִם לַגֹּרֶן, שהוא זמן מאוחר יותר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה [-אלף ומאתים זוז], אָסוּר. מתרצת הגמרא, הָתָם קָץ לֵיהּ – שם, במשנה, אמר המוכר לקונה שאם ישלם לו מיד יוזיל לו את מחיר השדה, ובאופן זה נחשב הדבר כריבית, כיון שעל עיכוב המעות ביד הקונה משלם הקונה יותר. אבל הָכָא – כאן, בדינו של רב נחמן, לֹא קָץ לֵיהּ – לא אמר המוכר לקונה שאם ישלם לו מיד יוזיל לו את המחיר, ולכן באופן זה אין חשש ריבית, והדבר מותר).
אָמַר רַב פָּפָּא, טַרְשָׁא דִּידִי – האופן שבו אני מוכר בהקפה את שיכר התמרים שלי, שָׁרֵי – מותר הוא, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שדינו שונה מדינם של שאר המוכרים בהקפה, כיון דשִׁיכְרַאי לֹא פָּסֵיד – השיכר שלי אינו מתקלקל ואינו נפסד אם אמתין למוכרו בניסן, שזהו זמן היוקר שלו, וְזוּזֵי לֹא צְרִיכְנָא – ואיני צריך את המעות כעת, כיון שהיה רב פפא עשיר, אֲנָא הוּא דְּקָא עֲבִידְנָא מִילְּתָא גַּבֵּי לוֹקֵחַ – אני הוא שעושה טובה לקונה, שמבקש ממני לקנות כעת את השיכר, ולכן אני רשאי ליטול ממנו את המחיר של ניסן, שהוא יקר יותר.
אָמַר לֵיהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב פָּפָּא, מַאי חֲזִי מַר דְאָזִיל בָּתַר דִּידֵיהּ – מדוע סבור מר שיש לקבוע את הדבר לפי מצבו, שאינו זקוק למעות ואין סחורתו מתקלקלת, זִיל בָּתַר לוֹקֵחַ – והרי יש ללכת בזה אחר מצבו של הקונה, דְּאִילּוּ הֲוָה לֵיהּ זוּזֵי – שהרי אם לא היה מוכרח לקנות בהקפה, אלא היו לו מעות מזומנים, הֲוָה שָׁקֵיל כִּדְהַשְׁתָּא – היה מוצא בין מוכרי השיכר מי שימכור לו לפי השער של עכשיו, שהוא זול יותר, הַשְׁתָּא דְּלֵית לֵיהּ זוּזֵי – ורק מחמת שאין לו מעות, שָׁקֵיל כִּי יוֹקְרָא דִלְקַמֵּיהּ – קונה הוא ממך בהקפה במחיר יקר, וְקָא חָסֵר טוּבָא – והרי הוא מפסיד בכך, וכיון שהוא משלם כעת יותר משווי הסחורה שהוא מקבל כעת, יש בזה משום ריבית.
אֶלָּא אָמַר רַב חָמָא, טַרְשָׁא דִּידִי – האופן שבו אני מוכר את סחורתי בהקפה, וַדַּאי שָׁרֵי – ודאי מותר הוא, כיון שדרכו הית למכור סחורה במקום שהיא זולה, לפי השער שהיא נמכרת במקומות יקרים, אך אינו נוטל מיד את המעות מהקונים, אלא ממתין עד שהם יילכו למקומות שמוכרים ביוקר, וכיון שאחריות הסחורה בדרך הליכתם היא על רב חמא, עדיין אין כאן הלואה, ורק לאחר שימכרו את הסחורה שם וירויחו ממכירתם, חוזרים למקומו, ואמנם אחריות החזרה היא עליהם, ובשעה זו המעות הם כהלואה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שאופן זה מותר, נִיחָא לְהוּ דְּלֵיקוּ בִּרְשׁוּתִי – כיון שנח לקונים שתהיה הסחורה ברשותי עד שימכרוה, כיון דְּכָל הֵיכָא דְּאַזְלֵי – לכל מקום שהם הולכים למוכרה, שְׁבָקוּ לְהוּ מִיכְסֵי – מוותרים להם על תשלום המכס, וּנְקִיטִי לְהוּ שׁוּקָא – ומעמידים עבורם את השוק, כלומר, לא מניחים לשום אדם למכור לפני שהם ימכרו את סחורתם, משום כבודו של רב חמא, שהוא בעל הסחורה, וכיון שעד שהם מוכרים את הסחורה עומדת היא ברשות רב חמא, נמצא שרק לאחר שמכרוה נעשים המעות שבידם כהלואה, ובאותו זמן כבר אין כאן ריבית.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, שאופן זה מותר, וְלֵיתָא לִדְרַב פָּפָּא – ואין הלכה כרב פפא, שהתיר אפילו את מכירת השיכר מחמת שאינו זקוק למעות, וכפי שדחתה הגמרא, שהרי סוף סוף הקונה משלם יותר, וכל שכן שאין הלכה כרב נחמן, שהתיר כל מכירה בהקפה.
