שני
י"א אלול התשפ"ו
שני
י"א אלול התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק ה, שיעור 165

הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא שְׁכִיב מְרַע – מעשה באדם חולה, שנטה למות, דְכָתַב לָהּ גִּיטָּא לִדְבִיתְהוּ – שכתב גט לאשתו, כיון שלא היו לו בנים, ולא רצה שלאחר מיתתו תצטרך להתייבם, אך לא גירשה בתנאי שאם יבריא יתבטל הגט, אִינְּגַד וְאִיתְּנַח – נאנח אותו אדם באותו זמן. אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ – אמרה לו אשתו, המתגרשת, אַמַּאי קָא מִיתְּנַחַת – מדוע אתה נאנח, אִי קָיְימַת – אם תעמוד ממחלתך ותבריא, דִּידָךְ אֲנָא – אהיה שלך. אָמַר רַב זְבִיד, פִּטּוּמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא – אין כאן אלא פטפוטי דברים בלבד, ואין בכך כלום [ומשמע מלשון זו שהחסרון בכך הוא כיון שהיא עצמה לא התכוונה לכך באמת, אלא רצתה לנחם אותו, שלא יצטער]. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא, אִי לָאו פִּטּוּמִי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא – ואם לא היו אלו פטפוטי דברים, אלא היתה באמת מתכוונת לכך, מַאי – מה היה הדין, בְּדִידָהּ קָיְימָא לְמִישְׁדָּא תְּנָאָה בְּגִיטָּא – וכי בידה הדבר להטיל תנאי בגט, והרי הבעל הוא המגרש והוא היכול להטיל תנאים בגירושין, והיא אינה יכולה לעשות כן, גם אם היתה רוצה בכך באמת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבינא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, הוּא גוּפֵיהּ אַדַּעְתָּא דִּידָהּ קָא גָּמַר וְיָהִיב – הבעל עצמו, בשעה שהוא נותן את הגט, עושה כן על דעתה, ואם היתה מתכוונת לכך באמת, אף הוא לא היה מגרש אלא בתנאי שאכן ימות מחוליו, ואם יבריא יתבטלו הגירושין, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיענו רב זביד בדין זה שאין מפרשים שכוונתו של הבעל לגרשה בתנאי זה, שאם כן היה לו לחזור בעצמו ולחזק את הדברים באמירת התנאי, שאם יבריא לא יחול הגט, וכיון שלא אמר כן בפירוש, לא חל התנאי, וגם אם יבריא הרי היא מגורשת.

 

 

שנינו במשנה, 'הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ, אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי הוא שלו' וְכוּ'. אוּקִימְנָא לְמַתְנִיתִין – העמידה הגמרא דין זה שבמשנה, בִּדְאָמַר לֵיהּ – באופן שאמר לו הקונה למוכר, קָנֵי מֵעַכְשָׁו – אם לא אתן לך את דמי החוב עד זמן פלוני, תקנה את הקרקע מעכשיו. אֲבָל אִי לֹא אָמַר לֵיהּ קָנֵי מֵעַכְשָׁו – אך אם לא אמר לו שיקנה את השדה מעכשיו, לֹא קָנֵי – אינו קונה את השדה, ואף אם הגיע הזמן ולא פרע את חובו, אין המלוה קונה את השדה, והטעם לכך, דְקָיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה להלכה, כָּל האומר לשון 'דְּאִי' – שאם יקרה כך וכך אקנה לך דבר מסוים, אַסְמַכְתָּא הִיא, שהאומר לשון זו סומך דעתו על כך שלא יקרה אותו דבר, ולא יתקיים תנאו, ואינו גומר בדעתו להקנות אף אם יתקיים לבסוף התנאי, וְלֹא קַנְיָא – ואין קנין זה חל. אך אם אומר לשון 'קני מעכשיו' הרי זו ראיה שהוא גומר בדעתו להחיל קנין זה, אם אכן יתקיים התנאי.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי