גמרא
שנינו במשנה, שלא יתן אדם לחבירו פירות לעסוק בהם למחצית שכר, כיון שנראה הדבר כריבית, אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל. תַּנָּא – שנינו בברייתא בביאור דברי המשנה, שנותן לו שכרו 'כְּפוֹעֵל בָּטֵל'. ומבררת הגמרא, מַאי 'כְּפוֹעֵל בָּטֵל', ומבארת, אָמַר אַבַּיֵי, כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה דְּבָטֵל מִינַּהּ, כלומר, אם היה עושה מלאכה מסוימת קשה, וכגון שהיה נגר או נפח, אומדים כמה אדם רוצה ליטול בשכרו כדי להתבטל ממלאכתו הקשה, אף שהוא מרויח בה יותר, ולעשות מלאכה קלה יותר, אף שהרווח שבה פחות, ושכר זה הוא נוטל.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כַּמָּה הוּא שְׂכָרוֹ של העובד בסחורתו של חבירו למחצית שכר, בֵּין מְרֻבֶּה בֵּין מוּעָט, כיון שקיבל שכר כל שהוא על מלאכתו, אין בזה משום ריבית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה מיקל יותר ואוֹמֵר, אֲפִלּוּ לֹא טָבַל עִמּוֹ [-עם בעל הבית] אֶלָּא בְּצִּיר של דגים וכדומה, וַאֲפִלּוּ לֹא אָכַל (עִמּוֹ) אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת [-תאנה] אַחַת, זֶה הוּא שְׂכָרוֹ, ואין בעבודתו משום ריבית. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אין די בשכר מועט כדי לבטל את חשש הריבית שבכך, אלא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָּם.
פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא [-וההלכה היא] כְּרַבִּי מֵאִיר, האומר שנותן לו שכרו בין מרובה בין מועט, דְּסָתַם מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ – כיון שהתנא של המשנה סתם את הדין כדבריו, וּמִיהוּ – ואמנם, הָא דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר 'בֵּין מְרֻבֶּה בֵּין מוּעָט', לָאו בְּכוּלְּהוּ יְמֵי דְּשׁוּתָּפוּתָא קָאָמַר – אין הכוונה שיתן לו דבר מועט עבור כל זמן השותפות, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וְיוֹם קָאָמַר שיתן לו שכר מועט, עַד מִישְׁלַם יוֹמֵי שׁוּתָּפוּתָא – עד שיסתיימו ימי השותפות, דְּיָהִיב לֵיהּ כָּל יוֹמָא כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה דְּבָטֵל מִינַּהּ – שנותן לו בכל יום ויום שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה שהתבטל ממנה, וכפי שהתבאר. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר – וזו כוונת רבי מאיר במה שאמר 'בֵּין מְרֻבֶּה בֵּין מוּעָט', כִּדְפָסְקוּ וּמַתְנוּ אַהֲדָדֵי – כפי שנקטה הגמרא שהדין של המשנה והדין של הברייתא שוים, שמקבל שכרו לְפוּם הַהִיא עֲבִידְתָּא דְּבָטֵל מִינַּהּ – לפי העבודה שהתבטל ממנה.
וְאִי בָּעֵי לְמִיפְסַק כָּל יוֹמֵי דְּשׁוּתָּפוּתָא – ואם רצונם לפסוק חלוקה מסוימת לכל זמן השותפות, פָּסְקֵי – רשאים לעשות כן, כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רבא, אִי שָׁקִיל מַלְוֶה פַּלְגָּא בַּאֲגַר – אם נוטל המלוה מחצית מהשכר, מהרווחים, דָּארֵי תְּרֵי תִּילְתֵּי בְּהֶפְסֵד – נוטל הוא על עצמו שני שליש מההפסדים, וְאִי שָׁקֵיל תִּילְתָּא בַּאֲגַר – ואם הוא נוטל שליש מהשכר, מהרווחים, דָּארֵי פַּלְגָּא בַּהֶפְסֵד – נוטל הוא על עצמו מחצית מההפסדים, ונמצא שלעולם המקבל מקבל בשכרו מעט יותר מהשכר של הנותן, וְהַהוּא טוּפְיָאנָא דְּשָׁקִיל לוֹוֶה מִן מְנָתֵיהּ [בְּמַלְוֶה] – ואותו חלק מועט שנוטל הלוה, המקבל, יותר מחלקו של המלוה, הנותן, הֲוֵי – הרי הוא ניתן לו לִשְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ.
