תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַעֲלוֹת שְׂכַר כַּתָּף לַמָּעוֹת, כלומר, הנותן לחבירו מעות כדי שיקנה בהם פירות ויחלקו ברווחים, והיה ראוי שבעל המעות יתן לחבירו, המתעסק בפירות, מעות לשכור בהם סבל שיעביר את הפירות מהשוק לחנות, אם נהגו באותו מקום שהמתעסק בפירות הוא שמשלם שכר זה, מַעֲלִין – רשאים לעשות כן, ואין חשש שעוברים בכך על מה שאמרו חכמים, שהמתעסק בפירות למחצית שכר יטול שכר עמלו ומזונו, וכאן נוטל פחות מעט מחמת שהוציא את שכר הכתף, כיון שזה מנהג המקום, הדבר מותר. וכן לאידך גיסא, במקום שנהגו להעלות שכר לַבְּהֵמָה, כלומר, לתת שכר למתעסק בבהמה, אף על פי שהיא עושה מלאכה ואין הוצאותיו של המתעסק בה גדולות כל כך, מַעֲלִין. ומקום שנהגו לְהַעֲלוֹת וְלָדוֹת בִּשְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ, מַעֲלִין, כלומר, שאף אם נהגו לתת למקבל שכר על כך שהוא צריך להעביר על כתפיו את העגלים והסייחים הקטנים ממקום למקום, היינו באופן שאין להם אם, אבל עגל וסייח הנמצאים אצלו עם אימם, וכרוכים אחריה, די לו בשכר טרחו ועמלו שנוטל עבור האם, ואינו נוטל גם שכר מיוחד עבור הולדות. וְאֵין מְשַׁנִּין מִמִּנְהַג הַמְּדִינָה, בין להקל על המקבל, ובין להחמיר עליו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ, כלומר, לא זו בלבד שאין המקבל נוטל שכר על טירחתו בהולכת העגלים והסייחים ממקום למקום, אלא אפילו את מזונותיהם צריך המקבל להוציא משל עצמו, והטעם לכך, כיון שאימם עושה מלאכה, הרי די לו ברווח הזה של מלאכת האם כדי לשלם את מזונות העגלים והסייחים, ואף על פי שאין מלאכתה מספיקה אפילו למזונות עצמה, ומחמת כן גם המקבל וגם הנותן צריכים להשתתף בהוצאת מזונותיה, מכל מקום די במלאכתה כדי לשלם את הוצאות מזונות העגל, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַעֲלוֹת שְׂכַר כַּתָּף לַמָּעוֹת, היינו רק בעגלים וסייחים שאין להם אם.
פוסק הרי"ף, וְלֵיתָא לִדְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל [-אין הלכה כמותו], אֶלָּא בְּעִינַן [-צריך הנותן לשלם למקבל] שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ, אף כשהעגל או הסייח עם אמו.
שנינו במשנה, 'שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר' וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַשָּׁם בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ, כלומר, הנותן לחבירו בהמה ששווה עתה עשרים דינרים, ואומר לו, כל מה שהיא תשביח מעתה, הן בגופה והן בוולדותיה, נחלוק בינינו בשוה, וכן נחלוק בהוצאות מזונותיה, אך אתה תצטרך לטרוח בגידולה ולהוליכה למרעה וכדומה, אף שלא סיכמו ביניהם על זמן מסוים שיטפל בה, אין אחד מהם יכול להפסיק את העיסקא שלא מדעת חבירו לאחר זמן קצר, כגון שיאמר המקבל בא נחלוק עתה בבהמה ובולדותיה, ואין הנותן יכול לומר אתן לך עתה מחצית מהרווחים ואמצא אדם אחר שירענה ויטפל בה במחיר נמוך יותר, ועַד מָתַי חַיָּב המקבל לִיטָּפֵל בָּהּ, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, סוּמְכוּס אוֹמֵר, בַּאֲתוֹנוֹת שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּגוֹדְרוֹת [-בצאן] עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, וְאִם בָּא אחד מהם לַחֲלֹק בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ, חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. והטעם שאם בא המקבל לחזור בו יכול הנותן למנוע זאת ממנו, לפי שאֵינוֹ דּוֹמֶה טִפּוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה זוֹ [-שנה ראשונה], לְטִפּוּלָהּ שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת [-שנה שניה], שבשנה השניה זקוקה הבהמה ליותר מזונות, ולכן מסתבר שירצה המקבל לחזור בו, אך הנותן יכול לעכב עליו, כיון שמתחילה נתנה לו על דעת כן שיטפל בה שנתיים.
