אָמַר רַב נַחְמָן, באותו זמן, שתבואה של לקוטות נמכרת בזול ותבואה של בעל הבית נמכרת ביוקר, פּוֹסְקִין לַלָּקוֹטוֹת כְּשַׁעַר לָקוֹטוֹת – מותר לפסוק על תבואת לקוטות לפי השער שהיא נמכרת כעת, וּלְבַּעַל הַבַּיִת – ומותר לבעל הבית לפסוק על תבואה כְּשַׁעַר בַּעַל הַבַּיִת, שהוא יקר יותר, אֲבָל לְבַּעַל הַבַּיִת לפסוק כְּשַׁעַר לָקוֹטוֹת, לֹא – אסור לפסוק, כלומר, אין בעל הבית, המוכר תבואה נקיה, רשאי לפסוק על מכירת תבואתו מחיר של לקוטות, ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לדין זה, כיון דמַאן דְּיָהִיב זוּזֵי לְבַּעַל הַבַּיִת – מי שנותן מעות לבעל הבית לקניית תבואה, אַפֵּירֵי שַׁפִּירֵי יָהֵיב – הרי הוא נותנו לו כדי לקבל תבואה יפה ונקיה, ואף על פי שלא אמר כן בפירוש, נמצא שתמורת הקדמת המעות מתחייב בעל הבית לתת לו תבואה נקיה וטובה, במחיר זול, כתבואת הלקוטות, ויש בכך משום ריבית.
אָמַר רַב הוּנָא, אֵין לוֹוִין אפילו עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, סְאָה בִּסְאָה, כלומר, כיון שאסרו חכמים ללוות מחבירו סאה חטים על מנת להחזיר לו סאה חטים, בזמן שאין לו בביתו חטים, כיון שיתכן שיתייקרו החטים ונמצא שמחזיר לו יותר ממה שלוה, ויש בכך משום אבק ריבית, הרי איסור זה הוא אפילו כאשר החטים מצויות, וסומך על כך שיקנה אותם בשוק, ואף על פי שכבר יצא השער, כלומר, נקבע מחירם של החטים.
תמהה הגמרא, וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכֵי – וכי יתכן שרב הונא אמר כן, וְהָא בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא בְּנֵי בֵּי רַב – והרי שאלו בני הישיבה את רב הונא שאלה זו, דְּיַזְפֵי בְּתִשְׁרֵי וּפַרְעֵי בְּטֵבֵת – שהיתה דרכם ללוות חטים בתשרי, ולפורעם בטבת, שָׁרֵי אוֹ אָסוּר – האם הדבר מותר או אסור. וְאָמַר לְהוּ – והשיב להם רב הונא שהדבר מותר, דהָא חִיטֵּי בְּהִינֵי – הרי מצויים חטים במקום ששמו 'היני', וְהָא חִיטֵּי בְּשִׁילֵי – והרי מצויים חטים במקום ששמו 'שילי', אִי בָּעוּ זָבְנִי וּפָרְעִי – ואם ירצו יוכלו לקנותם ולפרוע בהם את חובם מיד, והרי זה כאילו מצויים החטים בידם, ומוכח שלאחר שיצא השער והחטים מצויות להמכר, הדבר מותר.
מתרצת הגמרא, אָמַר לֵיהּ, מֵעִיקָּרָא – בתחילה, 'אֵין לוֹוִין' אָמַר רַב הוּנָא לבני הישיבה ששאלוהו כן, כיון שסבר שיש בכך משום הלואת סאה בסאה שאסרו חכמים, כֵּיוָן דִּשְׁמָעָהּ לְהָא – אך לאחר ששמע רב הונא לדין זה דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בְּרַב יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לוֹוִין – שמותר ללוות באופן זה, מאחר וניתן לקנות חטים אלו בשוק, אָמַר אִיהוּ נַמֵּי לוֹוִין – אף רב הונא הורה שמותר ללוות באופן זה.
פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, דְּלוֹוִין סְתָם – שלאחר שיצא השער מותר ללוות סאה חטים על מנת לפרוע סאה חטים, בלא לפרט את שוויים, אף על פי שאין בידו כעת חטים, וּפוֹרְעִין סְתָם עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק – ומחזיר לו סאה חטים כפי שווייה עתה בשוק, ואף על פי שהתייקרו החטים בינתיים, ואין בכך משום ריבית.
