אָמַר רָבָא, הַנֵּי בֵּי תְּלָתָא דְּיָהֲבֵי זוּזֵי לְחַד לְמִיזְבַּן לְהוּ מִידִי – שלשה בני אדם שנתנו מעות לאדם אחד, כדי יקנה להם דבר כל שהוא, וְזָבַן לְחַד מִינַּיְיהוּ – וקנה אותו אדם סחורה והתכוון שתהיה רק עבור אחד מאותם שלשה, לא הועילה מחשבתו, אלא זָבַן לְכוּלְּהוּ – חל קניינו עבור שלשתם יחד. וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרו דין זה אֶלָּא באופן דְּלֹא צַר וְחָתִים אִינִישׁ לְדַעְתֵּיהּ – שלא נתן כל אחד מהם את מעותיו בפני עצמו כשהם צרורים וחתומים, אלא הביאו שלשתם את המעות מעורבים יחד, והרי זה כאילו התנו עמו שכל דבר שיקנה יהיה עבור שלשתם, אֲבָל צָר וְחָתִים אִינִישׁ אִינִישׁ לְדַעְתֵּיהּ – אבל אם היו מעותיו של כל אחד מהשלשה צרורים וחתומים בפני עצמם, אפילו אם התכוון לקנות לשלשתם לא הועילה מחשבתו, אלא לְמַאן דְּזָבַן זָבַן – למי מביניהם שקנה במעותיו, הועיל קניינו, וזכה בעל אותם מעות בסחורה שנקנתה בהם, וּלְמַאן דְּלֹא זְבַן – ולמי מביניהם שלא קנה, לֹא זְבַן – לא חל קנינו, ולא זכה.
אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, הַאי סִיטוּמְתָא קַנְיָא, כלומר, דרך החנוונים הקונים חביות יין רבות מאדם אחד, שמשאירים את כל החביות ברשות המוכר, ובכל פעם לוקחים חבית אחת לחנותם, ומוכרים את יינה מעט מעט, וכשמסיימים נוטלים מהמוכר חבית נוספת, ואמנם, כדי שלא יטעו בין החביות של בעל הבית לבין החביות שקנו מידו, רושמים חותם מסוים על החביות הקנויות, לסימן שהם שייכים להם, הרי סימון חותם זה נחשב כקנין המועיל, אף על פי שלא עשו משיכה או הגבהה וכדומה.
מביאה הגמרא מחלוקת בענין זה: לְמַאי הִלְכְתָא – לגבי איזו הלכה נחשב הדבר כקנין, רַב חֲבִיבָא אָמַר, לְמִיקְנָא מַמָּשׁ – הרי זה קנין גמור, והחביות הללו שייכות לגמרי לקונה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, אמנם אין זה קנין גמור, אך מועיל הדבר לחייב את החוזר בו לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ – לקבל על עצמו קללת 'מִי שֶׁפָּרַע', וכדרך שהתבאר לעיל (פרק רביעי) שהנותן מעות תמורת חפץ ועדיין לא עשה בו קנין, אף על פי שלא קנה לגמרי ומצד דיני הקנינים יכול כל אחד מהם לחזור בו, מכל מקום כיון שאין זה מעשה הגון, צריך החוזר בו לקבל על עצמו קללה זו, שאומרים לו הדיינים 'מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. וּבְאַתְרָא דְּקָנֵי מַמָּשׁ – ואמנם אף לדעת רבנן, במקום המנהג הוא שרשימת החותמות על גבי חביות היין נחשבת קנין ממש, קָנֵי – הרי זה קנין גמור, כיון שבדיני ממונות הולכים אחרי מנהג המקום, וכיון שבאותו מקום נהגו להחשיב זאת כקנין, הרי אף לפי ההלכה נחשב הדבר לקנין גמור.
