הגמרא לעיל הביאה מעשה באדם שקנה תכשיטים עבור אדם אחר, ולאחר ששילם את דמיהם וקודם שקיבלם הוזל מחירם, ורצה בעל המעות לחזור בו, ופסק רב פפא שאם לא התנה כן בפירוש אינו יכול לחזור בו, והחוזר בו מקבל על עצמו קללת 'מי שפרע'. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא דווקא (בגברא) [בְּתַגְרָא] – באופן שאותו חתן שנשלח לקנות את התכשיטים הוא סוחר, דְזָבִין וּמְזַבֵּין אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ – שקנה את הנדוניא על דעת למוכרה לחמיו ביותר ממה ששילם עליה, ולכן הוא יכול לחזור בו אם רצונו לקבל עליו מי שפרע. אֲבָל אִי יָהֵיב זוּזֵי לְבַּעַל הַבַּיִת דְּלֹא זַבִּין וּמְזַבֵּין אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ – אך אם נתן אדם את מעותיו לשליח שאינו קונה ומוכר לצורך עצמו, אֶלָּא אַדַּעְתָּא דְּמָרֵי זוּזֵי הוּא דְזַבִּין – אלא רק לצורכו ולדעתו של בעל המעות הוא קונה, שְׁלִיחָא שַׁוְּיֵהּ – הרי מינהו בעל המעות לשלוחו, וּמַאי דְּזָבַן זָבַן – מה שקנה השליח עבור המשלח, חל קניינו, שהרי שלוחו של אדם כמותו, וּמִיחַיֵּיב לְקַבּוֹלֵיהּ מִינֵּיהּ בְּתַרְעָא דְזַבִּין לֵיהּ – וחייב המשלח לקבל את החפץ באותו שער שקנאו עבורו השליח, ואינו יכול לחזור בו ולחייב את השליח לקבל עליו מי שפרע. וְהוּא – ובתנאי, דְּלֹא שַׁנֵּי בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ – שלא שינה השליח את שליחותו, אֲבָל הֵיכָא דְּשַׁנֵּי בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ – אבל אם שינה השליח את השליחות מכפי שציוהו המשלח, וכגון שלא התנה את התנאים שאמר לו להתנות, אָמַר לֵיהּ – יכול המשלח לומר לו, לְתַקּוּנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלֹא לְעַוּוּתֵי – שלחתיך לעשות עבורי מקח מתוקן, ולא מקח מעוות ומקולקל, וכיון ששינית מהאופן הראוי, התבטלה שליחותך, ובטל המקח, ואין צריך לקבל עליו מי שפרע על ביטול המקח.
משנה
חכמים אסרו על האדם להלוות 'סאה בסאה', כלומר, מין מסוים של דבר תמורת זאת שישיב לו מאותו המין לאחר זמן, כגון סאה חיטין תמורת סאה חיטין, וכן כל כיוצא בזה, מחשש שבזמן ההלואה היה שווי החיטים נמוך, ובזמן הפרעון יהיה שווי החיטים גבוה, והרי זה כריבית [אמנם אם בשעת ההלואה יש ללוה בביתו מאותו המין, אף אם אין לו את כל הכמות שלוה, הדבר מותר]. משנתנו מבארת שיש אופנים שבהם מותר להלוות סאה בסאה: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו, המעבדים את שדותיו ונוטלים בשכרם חלק מהיבול, חִטִין בְּחִטִין – כמות של חיטים תמורת זאת שישיבו לו כמות דומה לאחר זמן, לְזֶרַע – לצורך זריעת השדה, והטעם שהתירו זאת, כיון שמדובר במקום שהמנהג בו הוא שאם אין לאריס זרע יכול בעל השדה לסלקו, וממילא כשאין לו זרע ונותן לו בעל השדה זרע, הרי זה כאילו התנו שבעל הבית יתן את הזרע, על מנת שכתגדל התבואה יטול תחילה בעל הבית את שיעור הזרע שנתן, ובשאר יחלקו, ואם כן אין זו הלואה כלל, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל – אסור להלוות לאריסיו חיטים לצורך אכילה, כפי שהדבר אסור עם כל אדם.
מוסיפה המשנה ומבארת לשם מה הוצרך התנא להשמיענו דין זה, כיון שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִין בְּחִטִין [לְזֶרַע], והיה מנהגו שאם נתן להם את הזרע בְזוֹל, וְאחר כך הוּקְרוּ, אוֹ שנתן להם בְּיֹקֶר וְאחר כך הוּזְלוּ, וְנוֹטֵל מֵהֶן לאחר שצמחה התבואה כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וכדי שלא נחשוב שכך היא ההלכה השמיעה לנו המשנה שבאמת מותר ליטול את התבואה כפי שוויה באותה שעה, וְאף רבן גמליאל שנתן להם תמיד כמחיר הזול, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
