פרק ו, משנה א: הַשּוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין, וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה, אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַרְעֹמֶת. שָׂכַר אֶת הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר לְהָבִיא פִרְיָפָרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת, וּפוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל דָּבָר שֶׁאָבֵד, וְחָזְרוּ בָהֶן, מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן:
אדם הַשּוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין, וְהִטְעוּ האומנים בעצמם זֶה אֶת זֶה, וכגון שאמר לאחד מהם שיביא לו את חבריו הפועלים ויתן לכל אחד שני דינרים, והלה אמר לחבריו שבעל הבית התחייב לתת לכל אחד דינר אחד, אין בעל הבית צריך לתת להם אלא דינר אחד, כפי שאמר להם אותו פועל, ואֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה – אין לשאר הפועלים על אותו פועל שהטעה אותם אֶלָּא תַרְעֹמֶת, דכיון שהתרצו לעבוד בשכר זה, אין בעל הבית צריך לתת להם יותר.
שָׂכַר אֶת הַחַמָּר [-אדם המוליך את החמור], וְאֶת הַקַּרָר [-המוליך את הקרון] לְהָבִיא לו פִרְיָפָרִין – מוטות עץ חלקים לעשיית החופה וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת [היו מנגנים בחלילים ניגוני שמחה בחופה, וניגוני אבל בהלווית המת], וְכן אם שכר פוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה – מהמים שהם שרויים בהם, וְכן כָל שכירות של דָּבָר שֶׁאָבֵד, שאם לא יעשוהו בזמן אין לו תקנה, וְחָזְרוּ בָהֶן הפועלים, מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם אחר, ואם לא יעשו זאת מיד לא יספיק לשכור אחרים שיביאו את החלילים, או שיוציאו את הפשתן קודם שיתקלקל, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן – שוכר על חשבונם פועלים אחרים, אפילו כפול מדמי שכירותם של אלו והם צריכים לשלם זאת, אוֹ מַטְעָן – או שמטעה את אותם הפועלים ואומר להם שיתן להם תשלום גבוה יותר, ובסוף אינו משלם להם אלא כפי שהתחייב להם בתחילה.
