פרק זה עוסק בדיני שכירות פועלים, באילו אופנים יכול אחד מהצדדים לחזור בו. וכן יבוארו בפרק זה דינים שונים בהלכות שכירות בעלי חיים, אופני השימוש המותרים והאסורים על השוכר, וחיובי אחריותו.
משנה
אדם הַשּוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין, וְהִטְעוּ האומנים בעצמם זֶה אֶת זֶה, וכגון שאמר לאחד מהם שיביא לו את חבריו הפועלים ויתן לכל אחד שני דינרים, והלה אמר לחבריו שבעל הבית התחייב לתת לכל אחד דינר אחד, אין בעל הבית צריך לתת להם אלא דינר אחד, כפי שאמר להם אותו פועל, ואֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה – אין לשאר הפועלים על אותו פועל שהטעה אותם אֶלָּא תַרְעֹמֶת, דכיון שהתרצו לעבוד בשכר זה, אין בעל הבית צריך לתת להם יותר.
אדם ששָׂכַר אֶת הַחַמָּר [-אדם המוליך את החמור], וְאֶת הַקַּדָּר [-מוכר קדירות, שבדרך כלל יש לו קרון, ושכר ממנו את הקרון, ויש גורסים 'הַקַּרָר', והיינו המוליך את הקרון] לְהָבִיא לו פִרְיָפָרִין – מוטות עץ חלקים לעשיית החופה וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת [היו מנגנים בחלילים ניגוני שמחה בחופה, וניגוני אבל בהלווית המת], וְכן אם שכר פוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת את פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה – מהמים שהם שרויים בהם, וְכן כָל שכירות של דָּבָר שֶׁאָבֵד, שאם לא יעשוהו בזמן אין לו תקנה, וְחָזְרוּ בָהֶן הפועלים, מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם אחר, ואם לא יעשו זאת מיד לא יספיק לשכור אחרים שיביאו את החלילים, או שיוציאו את הפשתן קודם שיתקלקל, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן – שוכר על חשבונם פועלים אחרים, אפילו כפול מדמי שכירותם של אלו והם צריכים לשלם זאת, אוֹ מַטְעָן – או שמטעה את אותם הפועלים ואומר להם שיתן להם תשלום גבוה יותר, ובסוף אינו משלם להם אלא כפי שהתחייב להם בתחילה.
גמרא
מדייקת הגמרא, 'חָזְרוּ זֶה בְּזֶה' לֹא קָתָּנֵי – הרי לא נקטה המשנה ברישא אופן שחזרו בהם הפועלים, אֶלָּא נקטה המשנה לשון 'הִטְעוּ זֶה אֶת זֶה', כלומר, דְאַטְעוּ פּוֹעֲלִים אַהֲדָדֵי כוּ' – שהפועלים הטעו זה את זה, וכפי שהתבאר במשנה, ויש לדייק מכך, אֲבָל אם חָזְרוּ בהם הפועלים זֶה בְּזֶה, וְלֹא בָּאוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה עבור בעל הבית בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבֵד, ואין לו הפסד ממוני מעיכוב המלאכה, אֲפִלּוּ תַּרְעֹמֶת אֵין לָהֶן זֶה עַל זֶה.
וְאִיבָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך ביאור אחר בדברי המשנה, הַאי תַּנָּא – התנא של משנתנו, לאופן של 'חָזְרוּ', 'הִטְעוּ' קָרֵי לֵיהּ – הוא מכנה זאת בלשון הטעו, ובאמת הרישא של המשנה עוסקת באופן שהפועלים חזרו בהם ולא באו לעשות מלאכתם, וְאף על פי שזו מלאכה בדבר שאינו אבד, יֵשׁ לָהֶן זֶה עַל זֶה תַּרְעֹמֶת, דְּתַנְיָא וְכוּ'.
