משנה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאֻמָּנִין שיעשו מלאכה בקבלנות, כגון שיבנו בנין מסוים במחיר מסוים, וְחָזְרוּ בָהֶן באמצע מלאכתם, יָדָן עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כלומר, אם התייקר מחיר הפועלים, מנכה משכרם של הראשונים כל מה שיצטרך להוסיף לאחרונים, ואם הוזל מחיר הפועלים, משלם לראשונים מה שעשו, ואף שאינו צריך להשתמש בכל השאר כדי לשכור את האחרונים [וכגון שקצץ להם מאה, ועשו מחצית העבודה, ועתה הוזלו הפועלים ויכול לשכור את החדשים שישלימו את המלאכה בארבעים, ונמצא שמרויח עשרה], ואין הראשונים יכולים לומר לו שיתן להם את כל מה שקצץ להם מלבד מה שהוא צריך לתת לפועלים האחרונים.
וְאִם בַּעַל הַבַּיִת חָזַר בּוֹ באמצע שהם עוסקים במלאכתם, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, שאם התייקר מחיר הפועלים משלם להם כפי מה שעשו, אף שצריך הוא עתה להוסיף לפועלים החדשים יותר ממה שהיה צריך לתת לראשונים אם היו מסיימים את המלאכה. ואם הוזלו מחירי הפועלים, נותן לראשונים את כל מה שקצץ להם, ואינו יכול לשלם להם כפי השער הזול.
כָּל אומן הַמְשַׁנֶה מכפי שאמר לו בעל הבית, כגון שאמר לו לצבוע את בגדו באדום וצבעו בשחור, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, שאם הבגד השביח יותר מדמי ההוצאות שהיו לאומן, משלם לו בעל הבית רק את דמי הוצאותיו, ואם ההוצאות היו מרובות יותר מהשבח, נותן לו רק את דמי השבח.
וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ מהמקח, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וכגון שמכר שדה לחבירו באלף זוז, ושילם הקונה מאתים, וחזר בו המוכר מהמקח, יכול הלוקח לומר לו שיחזיר לו את אותם מאתים שנתן לו, ויכול הוא לתובעו שיתן לו קרקע בשווי מאתים. ואם הלוקח חזר בו, יכול המוכר להחזיר לו את המעות, ויכול לתת לו קרקע בשווי מעותיו.
גמרא
תַּנְיָא בברייתא, הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵרוֹ עַל הַבַּיִת וְעַל הַשָּׂדֶה, כלומר הקונה מחבירו בית או שדה, ונתן לו מקצת מהדמים, כָּל הַמְשַׁנֶּה, וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ, יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. ומבארת הברייתא, כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לוֹ מֵהֶם מָאתַיִם זוּז, בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵר חוֹזֵר בּוֹ מהמכירה, יָד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, שאם רָצָה הלוקח, אוֹמֵר לוֹ למוכר תֵּן לִי בחזרה אֶת מָעוֹתַי ששילמתי לך, אוֹ שאומר לו תֵּן לִי קַרְקַע קטנה, כְּנֶגֶד מָעוֹתַי שכבר שילמתי לך, וּמֵהֵיכָן מַגְבֵּיהוּ – ובאופן שרוצה הלוקח שיחזיר לו המוכר את מעותיו, מהיכן משלם לו מעות אלו [אם כבר הוציאם והשתמש בהם], מִן הָעִדִּית – מהמשובחים שבנכסיו. וּבִזְמַן שֶׁהַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר בּוֹ מהמכירה, אחרי ששילם חלק מדמי המקח, יָד מוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, שאם רָצָה המוכר אוֹמֵר לוֹ לקונה, הֵילָךְ מָעוֹתֶיךָ ששילמת לי ואיני נותן לך קרקע כלל, אוֹ אם רוצה אומר לו הֵילָךְ קַרְקַע קטנה כְּנֶגֶד מָעוֹתֶיךָ. וּמֵהֵיכָן מַגְבֵּיהוּ – ובאופן שרוצה המוכר לתת לקונה את מעותיו [וכבר השתמש במעות ששילם לו הלוקח], מִן הַזִּבּוּרִית – מהגרועים והפחותים שבנכסיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מְלַמְּדִים אוֹתָן שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ בָּהֶן, כלומר, כאשר בא אדם לקנות קרקע מחבירו, ואין לו כעת את כל המעות, מלמדים אותם כיצד לעשות את הקנין באופן שלא יוכל אחד מהם לחזור בו, כֵּיצַד, כּוֹתֵב לוֹ המוכר לקונה 'אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי מָכַרְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לִי מֵהֶן מָאתַיִם זוּז, וַהֲרֵינִי נוֹשֶׁה בּוֹ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז'. ובאופן זה נחשב כאילו קיבל המוכר מהקונה את כל האלף זוז של דמי המקח, וחזר והלוה לו שמונה מאות זוז, ובאופן זה אין אחד מהם יכול לחזור בו.
אוּקִימְנָא לְהָא מַתְנִיתָא – והעמידה הגמרא ברייתא זו, שמבואר בה שאף ששילם הקונה חלק מדמי המקח ניתן עדיין לבטל את המקח, בִּדְקָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – באופן שהמוכר מחזר אחר מעותיו, שישלם לו הקונה את כל דמי המקח, ובכך הוא מראה שרק משום שהיה בהול לקבל מעות אלו התרצה למכור, וכיון שאין הקונה משלם לו את כל דמי המקח אין המכר קיים, וניתן לבטלו, וּמִשּׁוּם הָכֵי קָאָמַר – ומחמת כן אמר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דאִי כָּתִיב לֵיהּ – שאם כתב לו המוכר 'אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי מָכַרְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לִי מֵהֶן מָאתַיִם, וַהֲרֵינִי נוֹשֶׁה בּוֹ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז', לֹא מָצִי הָדַר בֵּיהּ – אין אחד מהם יכול לחזור בו, וְאִי לֹא – אך אם לא כתב לו כן, מָצִי הֲדַר בֵּיהּ – יכול הוא לחזור בו, כיון שעל דעת כן לא נעשה המקח. אֲבָל הֵיכָא דְּלֹא קָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – אבל באופן שאין המוכר בהול לקבל את מעותיו, אַף עַל גַב דְּלֹא כָּתִיב לֵיהּ הָכִי – אף שלא כתב לו המוכר נוסח שטר זה, קָנִי – חל הקנין בכל השדה, ואין אחד מהם יכול לבטל את המקח, דְּתַנְיָא בברייתא, הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵירוֹ, כלומר, שני בני אדם שסיכמו ביניהם על מקח מסוים, ונתן האחד לחבירו משכון, וְאָמַר לוֹ, אִם אֲנִי חוֹזֵר בְּךָ ממקח זה, עֶרְבוֹנִי מָחוּל לָךְ, וישאר שלך, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, אִם אֲנִי חוֹזֵר בְּךָ, אֶכְפּוֹל לְךָ עֶרְבוֹנְךָ – אתן לך סכום הכפול משווי הערבון שנתת לי, נִתְקַיְּימוּ הַתְּנָאִים שסיכמו ביניהם, וכל אחד מהם שחוזר בו צריך לקיים את התחייבותו, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. ורַבִּי יוֹסֵי אמר כן לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר, אַסְמַכְתָּא קַנְיָא – אדם המתחייב בדבר בתנאי מסוים, והוא סומך דעתו על כך שלא יתקיים אותו תנאי ולא יצטרך לשלם את אותו הדבר, חלה התחייבותו, ואינו יכול לטעון שלא סבר שיגיע הדבר לידי חיוב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דַּיּוֹ שֶׁיִקְנֶה כְּנֶגֶד עֶרְבוֹנוֹ, כלומר, לא חלה ההתחייבות כלל, ואין אחד מהם יכול לחזור בו מהחלק שבמקח שכנגד הערבון [וכגון שמכר לו שדה של אלף זוז ונתן לו ערבות של מאתים, חל המקח לגבי אותם מאתים בלבד]. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שאין אחד מהם יכול לבטל את המקח כנגד הערבון, בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ 'עֶרְבוֹנִי יִקְנֶה', כלומר, שהיתה כוונתו שהערבון יקנה את כל השדה, ולא ישלם לו יותר, וכיון שאינו שוה את כל ערך השדה, לא קנה אלא כנגד שוויו, אֲבָל אם מָכַר לוֹ שָׂדֶה בְּאֶלֶף זוּז, על דעת שיתן לו את כל אלף הזוז, וּפָרַע לוֹ מֵהֶן חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז, על דעת לפרוע לאחר זמן את השאר, קָנָה את כל השדה, וּמַחֲזִיר [-ופורע] לוֹ אֶת הַשְּׁאָר – את החמש מאות זוז הנותרים של המקח, אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא מדבריו דְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל עצמו, שבמקום אחד הצריך שיכתוב לו המלוה בפירוש שמה שלא פרע עדיין ייחשב כהלואה, כדי שלא יוכלו לחזור בהם, ובמקום אחד אמר שבכל מקח מחשיבים זאת כך ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ומְשַׁנִּינַן – ותירצה הגמרא, הָא דְּקָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – באופן שהמוכר בהול על מעותיו, יש צורך שיכתוב כן בפירוש, וְהָא דְּלֹא קָא עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי – ואילו באופן שאינו בהול על המעות, מתפרש המקח מעצמו שיהיה קיים אף שפרע הקונה רק חלק מדמי המקח.
