גמרא
התבארו במשנתנו הדינים באופן ששכר אדם פרה, ושינה מכפי שהתנה עם בעל הבית, ונשבר הקנקן של המחרישה, מי מתחייב בכך. מבררת הגמרא, וְהֵיכָא דְּלֹא שַׁנֵּי – ובאופן שלא שינה מכפי שהתנה עם בעל הבית, וְנִשְׁבַּר הַקַּנְקַן, ודרך החרישה היא על ידי שני בני אדם, אחד מזרז את הבהמה בדורבן שבידו, וחבירו מחזיק את ה'קנקן', כלומר יתד המחרישה, ומיישרו באדמה, וכן עליו להשגיח שלא יעמיק יותר מידי וישבר, וכן מכביד עליו כדי שלא יצא מהאדמה אלא יחרוש היטב, ומסתפקת הגמרא באופן שנשבר הקנקן, מַאן מְשַׁלֵּם – מי משניהם חייב לשלם. רַב פָּפָּא אָמַר, דְּנָקֵיט פַּרְשָׁא מְשַׁלֵּם – אותו שזירז את הבהמה ללכת מהר חייב לשלם, כיון שהוא הריץ אותה מהר מידי, ומחמת כן נשבר הקנקן. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר, דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם – אותו שאוחז בקנקן ומיישרו בארץ חייב לשלם, כיון שהוא העמיקו באדמה יותר מידי, ומחמת כן נשבר. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, מַאן דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם – שהאוחז בקנקן חייב לשלם. וְאִי אַרְעָא דְמַחְזְקָא בִּגְרוֹנְדֵי – ואם זו אדמת טרשים המלאה אבנים וסלעים, תַּרְוַיְיהוּ מְשַׁלְּמֵי – שניהם חייבים לשלם, דְּתַרְוַיְיהוּ פָּשְׁעֵי – כיון ששניהם נחשבים פושעים בדבר, מחמת שהיה להם להיזהר מאד בחרישת קרקע שכזו, וכיון שיש ספק פשיעתו של מי מביניהם גרמה לנזק, שניהם משלמים.
אָמַר רַבִּי (נחמן) [יוֹחָנָן], הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ המוכר לקונה לפני המכירה, פָּרָה זוֹ נַשְׁכָנִית הִיא, רַבְצָנִית הִיא, בַּעֲטָנִית הִיא, ובאמת לא היה בה אחד ממומים אלו, וְהָיָה בָּהּ מוּם אַחֵר, וּסְנָפוֹ – והזכירו המוכר בדבריו בֵּין הַמּוּמִין הָאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת, אך אם היה בה מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר, אֵין זֶה מֶקַח טָעוּת. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, פָּרָה זוֹ לֹא הָיְתָה, לֹא רַבְצָנִית, וְלֹא נַשְׁכָנִית, וְלֹא בַּעֲטָנִית, אֲבָל הָיָה בָּהּ מוּם אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ נִכָּר לקונה מיד בשעת המכירה, וּמְנָאוֹ הַמּוֹכֵר למום זה עִם אֵלּוּ הַמּוּמִין שֶׁאֵינָן נמצאים בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִזְכִּירוֹ לוֹ המוכר לקונה, וּמְנָאוֹ בְּתוֹךְ אֵלּוּ הַמּוּמִין, מכל מקום הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת, ואין המוכר יכול לומר לקונה הרי אמרתי לך שיש בה מום זה, לפי שֶׁהוּא [-הקונה] אוֹמֵר לוֹ, הרי הזכרת לי כמה מומים אחרים, וכְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵינָהּ נַשְׁכָנִית, וְלֹא רַבְצָנִית, וְלֹא בַּעֲטָנִית, אָמַרְתִּי בליבי, כְּשֵׁם שֶׁאֵין אֵלּוּ הַמּוּמִין נמצאים בָּהּ, כָּךְ זֶה הַמּוּם הָאַחֵר אֵינוֹ נמצא בָּהּ, וְחשבתי בליבי שלְהַשְׁבִּיחַ דַּעְתִּי הוּא אוֹמֵר לִי כָּךְ – שתהא דעתי משובחת לקנותה, שאחשוב בליבי שהמוכר מוכרה מחמת שהוא סבור שיש בה מומים אלו, וכיון שאני יודע שאינם בה טוב לי לקנותה (פלפולא חריפתא], הִלְכָּךְ – וכיון שהמוכר בדבריו גרם לקונה לחשוב שאין בה את המום שקיים בה לפי האמת, הרי זה מֶקַח טָעוּת, וְהמוכר אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ לקונה 'וּכְבָר הוֹדַעְתִּיךָ שיש בה מום זה'. אֲבָל אם הֶרְאָהוּ מוּם אַחֵר שיש בה, שֶׁהוּא נִכָּר וְנִרְאֶה לָעֵינַיִם, וְאָמַר לוֹ המוכר, פָּרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ מוּם זֶה, הניכר מיד, וְיֵשׁ בָּהּ עוֹד מוּם פְּלוֹנִי, וְלֹא הָיָה המום השני נִרְאֶה לָעַיִן, אֵין זֶה מֶקַח טָעוּת, שֶׁהֲרֵי לֹא הִטְעָהוּ וְלֹא אָמַר לוֹ אֶלָּא מוּמִין שֶׁבָּהּ לפי האמת.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו אלו דְּרַבִּי יוֹחָנָן, הַמּוֹכֵר שִׁפְחָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ המוכר לקונה, שִׁפְחָה זוֹ, שׁוֹטָה הִיא, נִכְפֵּית הִיא [-חולה בחולי הנפילה], שַׁעֲמוּמִית [-משוגעת] הִיא, אם לא היה בה אחד המומים הללו, והָיָה בָּהּ מוּם אַחֵר, וּסְנָפוֹ [-הזכירו המוכר] בֵּין הַמּוּמִין שאינם קיימים בה, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת. אך אם היה בה מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר, אֵין זֶה מֶקַח טָעוּת, וכטעם שהתבאר לגבי מכירת בהמה.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי, אם הָיוּ בָּהּ כָּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ, אך לא היה אפילו אחד מהם ניכר (ריטב"א), מַאי – מה הדין, האם יכול הקונה לטעון שלא העלה בדעתו שאכן יש בה את כל המומים הללו, ומן הסתם כוונתו רק להשביח דעתו, ויכול הוא לבטל את המקח. או שמא כיון שהזכיר המוכר את כל המומים, סבר הלוקח וקיבל. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הָכִי אַמְרִינָן – כך אנו אומרים מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, אם הָיוּ בָּהּ כָּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ, ונמצא שהמוכר לא הטעה את הקונה כלל, אֵין זֶה מֶקַח טָעוּת.
משנה
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ משקל מסוים של חִטִים, וְהֵבִיא עָלֶיהָ משקל דומה של שְׂעוֹרִים, אך השעורים [כיון שהם קלים מהחיטים] ממלאים נפח גדול יותר של משא מאשר הנפח של החיטים במשקל דומה, או ששכר את החמור להביא תְּבוּאָה במשקל מסוים, וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶבֶן באותו משקל, שנפחו רב הרבה יותר משל תבואה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה כְּמַשּׂוֹי – הנפח של המשא מקשה על הבהמה כמו המשקל, וכיון שהמשקל שווה והנפח גדול יותר, הרי זה שינוי לרעה בתנאי השכירות, וחייב על הנזקים שאירעו.
שכר את החמור לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִים, שזו מידת נפח, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִים, פָּטוּר, שהרי הנפח שוה, ומשקל השעורים פחות ממשקל החיטים. וְאִם שכרו להביא חיטין במשקל מסוים, והביא חיטים, אך הוֹסִיף עַל משקל מַשָּׂאוֹ, חַיָּב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ, ותהא זו תוספת העשויה להזיק, וִיהֵא חַיָּב אם אירע נזק. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סְאָה לַגָּמָל, וּשְׁלֹשֶׁת קַבִּין לַחֲמוֹר, וזו תוספת של אחד משלשים על מה שדרכם לישא, אבל בפחות מזה אין התוספת ראויה להזיק, ולכן חייב לשלם רק את השכר על נשיאת התוספת, אבל אינו חייב לשלם אם אירע נזק לבהמה.
