גמרא
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, השׂוֹכֵר בהמה או כלים, כֵּיצַד מְשַׁלֵּם, כלומר, נאמרו בתורה דיני שומר חנם, שומר שכר, ושואל, אך לא התפרשו בתורה דיני שוכר, ויש להסתפק האם הוא חייב רק בפשיעה, כשומר חנם, או שחייב הוא גם בגניבה ואבידה, כשומר שכר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, כיון שהוא משלם לבעלים תמורת השימוש בבהמה, נמצא שאינו מקבל שכר על השמירה עצמה, ודינו כשומר חינם שחייב רק בפשיעה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דין השוכר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, כיון שהבהמה נמצאת אצלו להנאתו, כדי שיוכל להשתמש בה, והרי הוא כנוטל שכר על שמירתה [ואינו דומה לשומר חנם, שהבהמה נמצאת ברשותו רק לטובת בעליה, כדי שישמרנה]. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שדין השוכר כשומר שכר, וחייב אף בגניבה ואבידה.
שנינו במשנה, 'וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ טוֹל אֶת שֶׁלָּךְ, וְהָבֵיא מָעוֹת, שׁוֹמֵר חִנָּם'. וְהוּא הַדִּין לִגְמַרְתִּיו, כלומר, אם הודיע האומן לבעל החפץ שסיים את מלאכתו, אף שלא אמר לו בפירוש טול את שלך, מכל מקום כיון שהבעלים יודעים שסיים האומן את מלאכתו, ויכולים הם ליטול את החפץ, הסתיימה שמירתו של האומן, ומכאן ואילך אינו אלא כשומר חנם.
ויש לדייק מלשון המשנה שרק אם הקדים את אמירת 'טול את שלך' ל'הבא מעות' הסתיימה שמירתו ודינו כשומר חנם, כיון שגילה דעתו שאין כוונתו לעכב את החפץ עד שישלם לו הלה את שכרו, הָא – אבל אם אמר האומן לבעל החפץ 'הָבֵיא מָעוֹת וְטוֹל אֶת שֶׁלָּךְ', הרי גילה דעתו שרק לאחר שישלם לו הלה את שכרו יתן לו את החפץ, וכוונתו לעכב את החפץ כמשכון עד שישלם לו הלה את שכרו, ולכן דינו עדיין כשׁוֹמֵר שָׂכָר. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
שנינו במשנה, 'שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ שׁוֹמֵר שָׂכָר', ומשמע מלשון המשנה שבאותו זמן שומר כל אחד מהם על חפציו של חבירו. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע דינו כשומר שכר, החייב בגניבה ואבידה, והרי שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא, כלומר, הרי פטרה התורה אפילו את השואל בזמן שבעל החפץ נמצא עימו ושכור לו למלאכתו, ואף כאן, כיון שבאותו זמן שראובן שומר על חפציו של שמעון, שומר שמעון על חפציו של ראובן, הרי 'בעליו עימו', ויש לפוטרו מכל התשלומים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, אין כוונת המשנה ששניהם שומרים יחד, כל אחד על חפציו של חבירו, אלא מדובר באופן דְּאָמַר לֵיהּ, שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם, וְאֶשְׁמֹר לָךְ מָחָר, וכיון שבשעת השמירה של האחד אין חבירו שומר עבורו, דינו ככל שומר שכר.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, האומר לחבירו שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ, או הַשְׁאִילֵנִי חפץ ללא תמורה וְאַשְׁאִילְךָ חפץ משלי ללא תמורה, או שְׁמוֹר לִי וְאַשְׁאִילְךָ, או הַשְׁאִילֵנִי וְאֶשְׁמֹר לָךְ, בכל האופנים הללו כֻּלָּם נַעֲשׂוּ שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה, כיון שכל אחד מהם מקבל תמורה לשמירתו, או על ידי שישמור לו חבירו חפץ, או על ידי שישאיל לו חפץ, ואף כשמשאיל לו חפץ אין דינו כשואל החייב באונסים, כיון ששואל זהו הנוטל חפץ של חבירו ללא תמורה, וכאן נותן לו תמורה על ידי שישמור לו על חפץ אחר, או על ידי שישאיל לו חפץ אחר. תמהה הגמרא, וְאַמַּאי – מדוע חייבים הם בחיובי שומרים, והרי שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, מדובר באופן דְּאָמַר לֵיהּ שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם, וְאֶשְׁמֹר לָךְ לְמָחָר.
