תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אֵין הַפּוֹעֵל רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ [-מלאכת עצמו] בַּלַּיְלָה, וּלְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בַּיּוֹם למלאכת אחרים, כיון שבודאי יהיה עייף ביום, ולא יוכל לעשות עבודתו כראוי. וכן אין האדם רשאי לַחְרֹשׁ בְּפָרָתוֹ עַרְבִית, וּלְהַשְׂכִּירָהּ לאחרים שַׁחֲרִית, וְלֹא יְהֵא הפועל העושה מלאכתו אצל אחרים מַרְעִיב וּמְסַגֵּף את עַצְמוֹ, וּמַאֲכִיל את מְזוֹנוֹתָיו לְבָנָיו, מִפְּנֵי גֶּזֶל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַשְׁקוֹת את הפּוֹעֲלִים יַיִן, כאשר הם עושים מלאכה בכרמו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה. וְרַשָּׁאִין פּוֹעֲלִין לִטְבּוֹל פִּיתָּן בְּצִיר, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה. וְרַשַּׁאי בַּעַל הַפָּרָה לְהַרְעִיב וּלְסַגֵּף פָּרָתוֹ לפני שהוא משכירה לדוש תבואה אצל אחרים, כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל הַרְבֵּה מתבואת השוכרה בְּשָׁעָה שֶׁדָּשָׁה. וְרַשַּׁאי הַשּׂוֹכֵר לְהַאֲכִילָהּ פְּקִיעֵי עָמִיר [-קש של שיבולים], כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַרְבֵּה בְּשָׁעָה שֶׁדָּשָׁה. חֲמוֹר וְגָמָל הנושאים משא של אחרים, אוֹכְלִין מִמַּשּׂוֹי שֶׁעַל גַּבָּן בְּדֶּרֶךְ הֲלִיכָתָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטֹּל בעל החמור או בעל הגמל בְּיָדוֹ מהמשא וְיַאֲכִילֵם. הָיָה הפועל מְשַׁמֵּר אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מִקְשָׁאוֹת [-שדות שמגדלים בהם קישואים] לֹא יִהְיֶה מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מֵאֶחָד מֵהֶן בלבד, אֶלָּא אוֹכֵל מִכָּל אַחַת וְאַחַת מהמקשאות לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְדַוְקָא מִקְשָׁאוֹת שהקישואים שבהן עֲקוּרִין יש לו בהם היתר אכילה, אֲבָל אם הקישואים עדיין מְחוּבָּרִין, אֵינוֹ אוֹכֵל מהם כְּלָל, דְקַיְימָא לָן כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר, מְשַׁמֵּר את הפירות לֹא כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי – אינו נחשב כעושה מעשה בגוף הפירות, ואין לו היתר אכילה בהם, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמָּן – וכמו שיבואר להלן.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹדְרִין בַּתְּאֵנִים, וְגוֹדְרִין בַּתְּמָרִים, וּבוֹצְרִין בָּעֲנָבִים, וּמוֹסְקִין בְּזֵיתִים [כלומר לוקטים פירות שונים, אלא שלכל מין יש כינוי אחר ללקיטת פירותיו], הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים, וּפְטוּרִין מן המעשר, ואין זה נחשב כאילו קנו את הפירות הללו בתמורה לעבודתם, כיון שאין זה כלל חלק משכרם, אלא שֶׁהַתּוֹרָה זִכְּתָה לָהֶן אכילה זו. וּבְפִיתָּם לֹא יֹאכְלוּ – אך אינם רשאים לאכול פירות אלו יחד עם פת, כיון שבדרך זו הם אוכלים יותר, אֶלָא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. וְלֹא יִסְפּוֹת [-יטבול] בַּמֶּלַח וְיֹאכַל, דַּהֲוָה לֵיהּ – כיון שבכך הוא נחשב כְּאוכל עֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר, שהתבאר לעיל שהדבר אסור, כיון שבדרך זו הוא אוכל הרבה.
תָּנוּ רַבָּנָן, פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בַּתְּבוּאָה, כלומר, פרות העוברות דרך הילוכן על גבי תבואה, ולא לשם דישה, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּחְסֹם, אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שמא ייראה הדבר כחסימתם בדישה, מֵבִיא קַרְסְטָלִין – סלים, וְתוֹלֶה בּוּל – מלא אגרוף מֵאוֹתוֹ מִין בְּפִיהֶן של הפרות. יִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּחְסֹם, כיון שהקפידה התורה על צער הפרות, ואין חילוק מי הוא בעליהם, אך עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וחוסמה, הישראל אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תַּחְסֹם.
