אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, השואל בהמה מחבירו, וכָּחַשׁ בָּשָׂר – הוכחש בשרה מֵחֲמַת המְלָאכָה שעשה בה השואל, מַהוּ – מה דינו, האם חייב השואל לשלם על כך, שהרי הוא חייב אפילו באונסים, או שעל דעת כן השאילה לו, שיעשה בה מלאכה, וידע שיתכן שתוכחש מחמת כן. (א"ל הַהוּא מִדְּרַבָּנָן וְרַב חִלְקִיָּה בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא שְׁמֵיהּ מִכְלָל דְּכִי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה חַיָּב נֵימָא לֵיהּ לָאו לְאוֹקוֹמָהּ בְּכִילְּתָא שְׁאֵילְתָהּ) וּפָשַׁט רָבָא ספק זה, לֹא מִיבַּעְיָא – אין מקום להסתפק באופן שכָּחַשׁ בשרה מֵחֲמַת מְלָאכָה, דְּודאי פָּטוּר השואל מלשלם על כך, אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵתָה הבהמה מֵחֲמַת מְלָאכָה, פָּטוּר, כיון דְּאָמַר לֵיהּ השואל למשאיל, לָאו לְאוֹקוֹמָהּ בְּכִילְּתָא שְׁאִילְתָהּ – הרי לא שאלתי ממך את הבהמה כדי להעמידה בכילה, אלא כדי לעשות בה מלאכה, והמשאיל בהמה לחבירו יודע שיתכן שתחלש או תמות מחמת מלאכה זו, ועל דעת כן השאילה לו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאִיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם ששאל מחבירו גרזן, וְאִיתְּבַר – ונשבר הגרזן, וטוען השואל שנשבר מחמת מלאכה, ויש לפוטרו. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא לדין לפני רבא, אָמַר לֵיהּ רבא, זִיל אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דְּלֹא פָּשַׁעַתְּ בֵּיהּ וּפְטִירַת – לך והבא עדים שיעידו שלא פשעת בגרזן, להשתמש בו שלא כדרך שימושו, והיפטר [ואף שבדרך כלל שומר נאמן להשבע על טענתו ולהפטר, הרי התבאר לעיל (פרק שביעי) שאם אירע הדבר במקום שמצויים עדים, עליו להביא עדים, ואם אינו מביא עדים משלם (נמוקי יוסף)].
מבררת הגמרא, וְאִי לֵיכָּא סָהֲדֵי – ואם לא יביא אותו שואל עדים, מַאי – מה דינו. ומבארת, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה ממעשה שהיה, דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאִיל נַרְגָּא מֵחַבְרֵיהּ וְאִיתְּבַר – באדם ששאל גרזן מחבירו, ונשבר הגרזן בפשיעה, אָתָא לְקַמֵּיהּ – ובא לדין לפניו דְּרַב, אָמַר לֵיהּ רב, זִיל שַׁלֵּים נַרְגָּא מְעַלְּיָא – לך ושלם לו דמי גרזן חדש. אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, דִּינָא הָכֵי – וכי כך הוא הדין, והרי לא אבד הגרזן לגמרי, והיה ראוי לחייבו רק בהשלמת הדמים שבין הגרזן השבור לגרזן חדש. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִּי, דִּמְהַדַּר לֵיהּ תַּבְרֵיהּ – שמחזיר השואל לבעלים את שברי הגרזן, וְשָׁמִין לֵיהּ כַּמָּה הֲוָה שַׁוֵּי מֵעִיקָּרָא – ומעריכים כמה היה שוה כשהשאילו, וְכַמָּה שַׁוֵּי הַשְׁתָּא – וכמה הוא שוה עתה, וּמְמַלֵּי לֵיהּ דְּמֵי מָאנֵיהּ – ומשלים לו את דמי הכלי, לכפי שהיה שוויו בשעה ששאלו.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאִיל דַּוְולָא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם ששאל מחבירו דלי להשתמש בו בתוך ביתו, שזהו מקום שאין עדים מצויים בו, וְאִיבְּזַע – ונבקע הדלי, אָתָא לְקַמֵּיהּ – בא לדין לפניו דְּרַב פָּפָּא, אָמַר לֵיהּ רב פפא, זִיל אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דְּלֹא שָׁנֵית בֵּיהּ – לך והבא עדים שלא שינית להשתמש בו שלא כראוי, וְתִיפָּטֵר, כְּדִין הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה. וְאִי לֹא מַשְׁכַּח סָהֲדֵי – ואם אינו מוצא עדים, כיון שזהו מקום שאין עדים מצויים בו, מִשְׁתַּבַּע דְּלֹא שָׁנֵי – נשבע השואל שלא שינה בשימושו, וּמִיפְטַר, כְּדִין הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, כַּד טָעִין – כשהוא טוען דְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, שהוא נפטר על ידי עדים או על ידי שבועה שלא שינה.
אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּבָעֵי נִשְׁאוֹל מִידִי מֵחַבְרֵיהּ וְנִפְטָר – מי שרוצה לשאול איזה דבר מחבירו, ולהפטר מאחריות אם יארע לו נזק, נֵימָא לֵיהּ – יאמר השואל למשאיל בזמן ההשאלה, 'אַשְׁקְיַאן מַיָּא' – השקיני מים, ואם אכן יעשה כן, להשקותו מים בשעה שהוא משאיל לו את הכלי, יפטר השואל מאחריות החפץ המושאל, דַּהֲוֵי – שהרי זו שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, שבאופן זה פטרה התורה את השואל. וְאִי פִּקֵּחַ הוּא אותו משאיל, לא יעשה כדברי השואל, אלא נֵימָא לֵיהּ – יאמר לו לשואל, מְשׁוֹךְ בְּרֵישָׁא – תחילה תמשוך את החפץ המושאל לרשותך, ותתחייב באחריותו, וְהָדַר אִישְׁתִּי – ואחר כך אתן לך מים לשתות.
אָמַר רָבָא, מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי – מלמד תינוקות, וְשַׁתָּלָא – הנוטע עצים עבור בני העיר, וְטַבָּחָא – והשוחט בהמות, וְאוּמָּנָא – ורופא המקיז דם, וְסַפַּר מָתָא – וסופר העיר, שכל אלו עושים מלאכתם עבור כל בני העיר, כֻּלָּן, בְּעִידַן עֲבִידְתַיְיהוּ – בזמן עבודתם, אם שאל מהם אדם חפץ, כִּשְׁאֵלָה בִּבְעָלִים הִיא, כיון שבאותו זמן מושאל האדם עצמו למלאכה שהוא עושה עבור כל בני העיר, ובכללם השואל.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אדם ששמו מָארִי בַּר חֲנַנְיָא, אוֹגַר כּוּדַנְיָתָא לְבֵי חוֹזָאֵי – השכיר פרידה לבני העיר חוזאי, נָפֵק לְדַלּוֹיֵי טוֹעֲנֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ – יצא מארי בר חנניה לסייע להם להטעין את המשא על הפרידה, ולאחר מכן פָּשְׁעֵי בָּהּ – פשעו בשמירת הפרידה, וּמֵתָה. אָתָא לְקַמֵּיהּ – בא לדין לפניו דְּרָבָא, חַיְּיבִינְהוּ – חייב רבא את בני חוזאי לשלם את דמי הפרידה. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו בני הישיבה לְרָבָא, מדוע חייבת אותם לשלם, והלא פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים הִיא, כיון שבשעת ההשאלה היה הוא עצמו מושאל להם, לסייע להם בהטענת הפרידה. אִיכְסִיף – התבייש רבא, שנכשל בדבר הלכה. לְסּוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא – אך לאחר זמן התברר הדבר, שלא היה מארי בר חנניה מושאל להם, כיון שלא בא לסייע להם בהטענת הפרידה, אלא דִלְמֵיסַר טוֹעֲנֵיהּ הוּא דְּנָפַק – יצא הוא והגביה עמם את המשא רק כדי לראות שלא ירבו להניח על הפרידה משא כבד, וכיון שלא היה מושאל להם בכך, פסק רבא כדין שחייבים השואלים בדמי הפרידה שפשעו בה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים בענין אותו מעשה, לָאו מִפְשַׁע פָּשְׁעֵי בָּהּ – לא פשעו בני חוזאי בשמירת הפרידה, אֶלָּא אִיגְּנוֹבֵי אִיגְּנוּב – נגנבה מהם הפרידה, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַּנָּב – מתה מעצמה בביתו של הגנב. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַיְּיבִינְהוּ – חייבם רבא בתשלומי הפרידה, כיון ששואל חייב אפילו באונסים. ועל כך אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרָבָא, הרי גְּנֵבָה בִּבְעָלִים הִיא, והיה לך לפוטרם. אִיכְסִיף רבא. אך לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא – לאחר זמן התברר הדבר, דִלְמֵיסַר טוֹעֲנֵיהּ הוּא דְּנָפַק – שיצא הוא רק כדי לראות שלא ירבו להניח על הפרידה משא כבד, ולא היה מושאל להם כלל.
מביאה הגמרא מעשה בענין מתה מחמת מלאכה: הַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאַל שׁוּנְרָא מֵחַבְרֵיהּ – מעשה באדם ששאל חתול מחבירו כדי שיהרוג את העכברים שברשותו, חָבְרוּ עֲלֵיהּ עַכְבְּרֵי – התנפלו עליו עכברים רבים, וּקְטָלוּהָּ – והרגוה. יָתִיב – ישב רַב אַשִּׁי וְקָא מִבָּעֵי – והסתפק, כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי – מה הדין באופן זה, האם חייב השואל בנזק זה של מיתת החתול. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הָכִי [-כך] אָמַר אֲבִימִי מֵמקום ששמו הַגְרוּנְיָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא – בשם רבא, גַּבְרָא דְּנָשֵׁי קְטָלוּהוּ – אדם שנשים משלו בו להורגו, לֵית דִּינָא וְלֵית דַּיָּינָא – אין דין ואין דיין בדבר, שזהו דבר שאינו מצוי, ואף כאן אין זה מצוי שיהרגו העכברים את החתול, ולא פשע השואל, והרי זה ככל מתה מחמת מלאכה, שהשואל פטור. אִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים מעשה זה באופן אחר, שאותו חתול אָכַל עַכְבְּרֵי טוּבָא – אכל עכברים רבים מידי, אִיחַבַּל -התחמם גופו יותר מהראוי, וּמִית – ומת. יָתֵיב רַב אַשִּׁי וְקָא מְעַיֵּין בָּהּ – היה רב אשי מעיין בדין זה, כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי – מה הדין באופן זה, האם נחשב הדבר כמתה מחמת מלאכה או לא. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הָכֵי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוּנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, גַּבְרָא דְּנָשֵׁי קַטְלֵיהּ – אדם שמת מחמת רוב בעילות נשים [וכגון ששכר עבד לביאת שפחות רבות (שטמ"ק)], לֵית דִּינָא וְלֵית דַּיָּינָא – אין דין ואין דיין לחייב את השואל בדבר, ואף בחתול הדין כן, שלא היה לה לאכול עכברים רבים כל כך, ולכן הרי זה ככל בהמה מושאלת שמתה מחמת מלאכה, שפטור השואל.
