משנה
הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה – הבא לשאול פרה מחבירו, וְשִׁלְּחָהּ לוֹ המשאיל את פרתו בְּיַד בְּנוֹ או בְּיַד עַבְדּוֹ או בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל המַשְׁאִיל, אוֹ ששלחו בְיַד בְּנוֹ, אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל, וָמֵתָה הפרה בדרכה אל השואל, פָּטוּר, כיון שנתינת הפרה לשליחים אלו אינה נחשבת כנתינתה ליד השואל, ורק לאחר שתגיע הפרה ליד השואל ממש מתחייב הוא באחריותה, ואפילו באונסים, אבל כל זמן שלא נכנסה לרשותו, פטור.
וְאִם אָמַר לוֹ הַשּׁוֹאֵל למשאיל, שַׁלְּחָהּ לִי בְיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ, אוֹ שאמר לו שלחה לי בְּיַד בְּנִי, אוֹ בְּיַד עַבְדִּי, אוֹ בְּיַד שְׁלוּחִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמַּשְׁאִיל, הֲרֵינִי מְשַׁלְּחָהּ לָךְ בְּיַד בִּנְךָ, בְּיַד עַבְדְּךָ, בְּיַד שְׁלוּחֲךָ, אוֹ שאמר לו שלח לי בְּיַד בְּנִי, אוֹ בְּיַד עַבְדִּי, אוֹ בְּיַד שְׁלוּחִי, וְאָמַר שׁוֹאֵל, שַׁלַּח, וְשִׁלְּחָהּ המשאיל, כיון שהסכים השואל שההכנסה לרשות השליחים הללו תחשב כהכנסה לרשותו, הרי הוא מתחייב מיד באחריותה, וְאם מֵתָה בדרכה, חַיָּב בתשלומים.
וְכֵן הדין בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירָהּ השואל למשאיל, שאם שלחה ביד אחד השלוחים הללו אין הפרה יוצאת מרשותו ומאחריותו עד שתגיע ליד המשאיל, ואם מתה בדרך חייב השואל בתשלומיה. אך אם אמר לו המשאיל שישלחנה אליו, ושלחה, ומתה בדרכה, פטור השואל.
גמרא
שנינו במשנה, שאם אמר לו השואל לשלוח לו את הבהמה המושאלת בְּיַד עַבְדּוֹ, ושלחה בידו, חַיָּב השואל באחריותה. והבינה הגמרא שמדובר בעבד כנעני. תמהה הגמרא, והלא יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא [-דומה ונחשבת], וְאם כן כל זמן שהבהמה ביד העבד, כְּאִילּוּ עֲדַיִן לֹא יָצָאת מֵרְשׁוּת הַמַּשְׁאִיל דָּמְיָא, ומדוע חייב השואל באחריותה. מתרצת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, משנתנו עוסקת בְּאופן ששלחו על ידי עֶבֶד עִבְרִי שלו, דְּלֹא קָנֵי לֵיהּ גוּפֵיהּ – שאין גופו של עבד עברי קנוי לו, וממילא אינו אלא כשליח בעלמא, וכיון שאמר לו השואל שישלחנו עמו, הרי מיד כששלחו יצאה הבהמה מרשות המשאיל, ומתחייב השואל באונסיה, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאם שלחה ביד עבדו העברי מתחייב השואל באחריותה, ואם שלחה ביד עבדו הכנעני אין השואל מתחייב באחריותה עד שתבא לידו.
שנינו במשנה, 'וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ', שאם שלחה ביד שליח עדיין הוא חייב באחריותה, עד שתגיע ליד המשאיל. אָמַר רַב פָּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שגם בשעת החזרת הבהמה למשאיל חייב השואל באחריותה, אֶלָּא באופן שֶׁהֶחְזִירָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ, שכיון שלא הסתיימו ימי ההשאלה, עדיין חייב הוא באונסיה, אֲבָל אם החזירה השואל על ידי שליח לְאַחַר יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ, פָּטוּר.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בדין זה שאמר רב חסדא, האם כוונתו שהוא 'פָּטוּר' מִדיני שּׁוֹאֵל, והיינו שאינו חייב באונסין, וְחַיָּב עדיין כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, בגניבה ואבידה. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, שׁוֹמֵר שָׂכָר נַמִּי לֹא הֲוֵי – אינו חייב אפילו כשומר שכר, בגניבה ואבידה, אלא דינו כשומר חנם, החייב רק בפשיעה. פושטת הגמרא את הספק, אָמַר אֲמֵימַר, מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לומר בכוונת רב חסדא, שפָּטוּר רק מִחיוביו כשּׁוֹאֵל, וְחַיָּב עדיין כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, בגניבה ואבידה, והטעם לכך, הוֹאִיל וְנֶהֱנָה – כיון שיש לשואל הנאה מהבהמה, שהרי הוא משתמש בה ללא כל תשלום, מְהֲנֵּה הֲוֵי – כוונתו גם לְהַנוֹת את הבעלים, ולהתחייב בגניבה ואבידה עד שתחזור הבהמה לרשות הבעלים.
מסייעת הגמרא לדברי אמימר: תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דַּאֲמֵימַר, חתן הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, כדי לְשַׁגְּרָן – לשולחם לְבֵית חָמִיו, כמתנה לארוסתו, וְאָמַר לוֹ החתן לאומן, אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי בבית חמי, יחול המקח ואֲנִי נוֹתֵן לְךָ את דְּמֵיהֶן, וְאִם לָאו – אך אם לא יקבלו ממני כלים אלו במתנה, אחזיר לך את הכלים עצמם, ואֲנִי נוֹתֵן לְךָ תשלום לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהֶן – לפי ההנאה שיש לי מכך שיחזיקו לי טובה בבית חמי, שרציתי לתת להם במתנה כלים אלו. וְנֶאֶנְסוּ הכלים, אם אירע האונס בַּהֲלִיכָה, חַיָּב החתן, כיון שלקחם על דעת כן לקנותם, הרי הם נחשבים כקנויים בידו, עד שיתברר שאינו רוצה בקנין [והיינו אם לא יקבלום בבית חמיו], וחייב באונסיהם. וּבַחֲזִירָהּ – ואם לא קיבלום ממנו בבית חמיו והוא מחזירם לבית האומן, ונאנסו בדרך זו, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁבאותו זמן הוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר, ושכרו הוא בכך שהתכבד בכך שרצה לתת לארוסתו מתנה זו, ובשכר הנאה זו מתרצה הוא להיות שומר שכר גם בדרכו חזרה, והרי זה כסברת אמימר, שכיון שיש לשואל הנאה מהבהמה, מקבל הוא עליו חיובי שמירה של שומר שכר עד שתשוב הגניבה ליד הבעלים, וחייב בגניבה ואבידה.
גַּרְסִינָן בְּמסכת נְדָרִים (לא.), אָמַר שְׁמוּאֵל, הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן, לְבַקְּרוֹ – לבודקו אם הוא טוב, ואם יהיה הכלי טוב בעיניו יקנה אותו, וְנֶאֱנַס הכלי בְּיָדוֹ, חַיָּב, כיון שכשלוקח את הכלי על מנת לקנותו, הרי הוא כקנוי עד שיחליט בדעתו שאינו רוצה לקנותו. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק באופן דְקָיְיצֵי דְּמֵיהּ – שדמי המקח קצובים וידועים, שאז ניתן לומר שנוטלו על דעת לקנותו, אך כל זמן שאינו יודע כמה הם דמיו, אין כוונתו לקנותו. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא שם, שדין זה הוא בִּזְבִינָא חֲרִיפָא – במקח חריף וטוב, שיש הרבה הקופצים לקנותו, ומתוך כך הוא חביב על הלוקח ומתכוון לזכות בו, אֲבָל בִּזְבִינָא דְּרָמֵי עַל אַפֵּיהּ – אך במקח 'המוטל על פניו', כלומר, שאין לו הרבה קופצים הרוצים לקנותו, לֹא – אין הלוקחו כדי לבקרו מתחייב באונסיו, כיון דַּהֲנָאַת מוֹכֵר הִיא שיש מי שרוצה לקנותו, ואילו הלוקחו אינו ממהר לזכות בו כל זמן שאינו בטוח שרצונו במקח זה, ולכן אינו חייב באונסיו.
מביא הרי"ף מעשה בענין זה, המובא בגמרא במקום אחר (ב"ב פח.): הַהוּא גַּבְרָא דְּעָאל לְבֵי טַבָּחָא – מעשה באדם שנכנס לבית המטבחיים, אַגְבַּהּ אַטְמָא דְּבִישְׂרָא – והגביה ירך של בהמה, כדי לבחון אם הבשר שמן ויקנהו, ובינתיים אָתָא פָּרָשָׁא – בא פָּרָשׁ רוכב על סוס, (מרטא) [חַטְפָא] מִינֵּיהּ – חטף מידו את הבשר וברח, אָתָא לְקַמֵּיהּ – בא דין זה לפניו דְּרַבִּי יֵימַר, חִיְּיבֵיהּ לְשַׁלּוֹמֵי – חייב רבי יימר את אותו אדם שהגביה את הבשר לשלם לטבח את דמי הירך שניטלה ממנו באונס על ידי הפרש, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא באופן דְקָיְיצֵי דְּמֵיהּ – שדמי הירך היו קצובים, וְהוּא דְּקָא בָּעֵי לָהּ לְכוּלָּהּ – ובתנאי שהיתה כוונתו לקנות את כל הירך שהגביה, ולא רק חלק ממנה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְזַבִּין לֵיהּ חַמְרָא לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שמכר חמור לחבירו, וְאָמַר לֵיהּ הקונה למוכר, קָא מַמְטֵינָא לֵיהּ לְדוּכְתָּא פְּלוֹנִית – הריני לוקח את החמור למקום פלוני, אִי מִזְדַּבְּנָא – אם אצליח למוכרו שם, מוּטָב – אקנה אותו ממך, וְאִי לֹא – אך אם לא אצליח למוכרו שם, מְהַדַּרְנָא לָהּ נִיהֲלָךְ – אחזיר לך את החמור ולא אקננו. [אָזַל] – הלך לאותו מקום, וְלֹא מִיזְדַּבְּנָא – ולא הצליח למוכרו שם, בַּהֲדֵי דְּקָא מְהַדַּר וְאָתֵי – בזמן שהיה חוזר למוכר, להחזיר לו את החמור, אִיתְּנִיס – מת החמור באונס. אָתָא לְקַמֵּיהּ – בא נידון זה לפניו דְּרַב נַחְמָן, חַיְּיבֵיהּ – חייב רב נחמן את הקונה לשלם את דמי החמור. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רָבָא לְרַב נַחְמָן, הרי שנינו בברייתא לגבי הלוקח כלים מבית האומן לבית חמיו, שאם נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה, חַיָּב, וְאם נאנסו בַחֲזִירָהּ פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר, וכיון שכאן אירע האונס בזמן שהחזיר את החמור, היה ראוי לפוטרו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב נחמן, חֲזָרָה דְּהַאי – חזרתו של אדם זה, כהוֹלָכָה הִיא נחשבת, והטעם לכך, אִלּוּ מַשְׁכַּח לְזַבּוֹנָהּ – הרי אם בדרכו חזרה היה מוצא מי שיקנה ממנו את החמור, מִי לֹא מְזַבֵּן לָהּ – וכי לא היה מוכרו לו, שהרי נטלו על מנת למוכרו, ואם כן נחשב הוא עדיין כמוביל את החמור על מנת למוכרו, ובזמן זה דינו כלוקח וחייב הוא באונסיו, עד שישיב את החמור ליד הבעלים.
