וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְקַבִּיל עִיסְקָא מֵחַבְרֵיהּ – מי שקיבל ממון מחבירו בתורת עיסקא [להרויח בממון זה על דעת שיחלקו ביניהם ברווחים], וּפָסֵיד – והפסיד בעיסקא שעשה, וְטָרַח וּמַלְּיֵיהּ – וטרח טירחה יתירה והרויח, וְלֹא אוֹדְעֵיהּ – ולא הודיע לבעל המעות על ההפסד שהיה בתחילה, לֹא מָצִי אָמַר לֵיהּ – אין המתעסק יכול לומר לבעל המעות, דָּרֵי מֵהַאיְךְ פְּסֵידָא בַּהֲדָאִי – עליך להשתתף איתי בהפסד שהיה בתחילה, וכיון שבהפסד הם חולקים שוה בשוה, ואילו ברווחים נוטל המתעסק שני שליש, ירויח מכך המתעסק [וכגון שנתן לו מאה זוז, והפסיד חמישים, ואחר כך הרויח ששים, אם ישתתף בעל המעות בהפסד, נמצא שהפסיד עשרים וחמש, והרויח עשרים, והרי הוא מפסיד חמשה זוז], והטעם שאינו יכול לומר כן, כיון דְאָמַר לֵיהּ – יטען כנגדו בעל המעות, לְהָכֵי טָרַחְתְּ וּמַלֵּיתֵיהּ – הטעם שטרחת טירחה מיוחדת כדי להרויח בעיסקא זו, הוא כדי דְּלֹא לִיקְרֵי לָךְ מַפְסִיד עִיסְקֵי – שלא יאמרו עליך שאתה מפסיד עסקיהם של אחרים, וכיון שטרחת לטובת עצמך, יש לחשב את הרווחים וההפסדים יחד, ולחשב כ'רווח' רק את מה שנשאר בסוף יותר מהקרן של המעות שקיבלת, וברווח זה יחלקו ביניהם [ובדוגמא האמורה לעיל, הרי לאחר ההפסד והרווח יחד נמצא שנוספו על הקרן עשרה זוזים, ומהם מקבל בעל המעות שליש].
וְאָמַר רָבָא, הַנֵּי בֵּי תְּרֵי דְּעַבוּד עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – שני בני אדם שעשו עיסקא בשותפות, וְרָוַוח – והרויחו ממון בעסק זה, וְאָמַר לֵיהּ חַד מִינַּיְיהוּ לְחַבְרֵיהּ – ואמר אחד מהם לשותפו, תָּא לִיפְלוּג – בא ונחלוק [ולהלן יבוארו אופני החלוקה השונים השייכים], וְאָמַר לֵיהּ אִידָךְ – והשיב לו שותפו, נִירְוַוח טְפֵי – מוטב שנמשיך לעסוק בעסק זה, ונרויח עוד, דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב – הדין הוא שיכול השותף לעכב את חבירו מלחלוק את השותפות, כדי שימשיכו להרויח. ומבארת הגמרא את האופנים השונים של החלוקה, ומדוע אכן אין חולקים בהם, וְאִי אָמַר לֵיהּ – ואם טוען השותף הראשון ואומר, הַב לִי פַּלְגָּא רְוָוחָא – תן לי מחצית מהרווחים שכבר הרווחנו, ונמשיך לעסוק בקרן של הממון ולהרויח בה, אָמַר לֵיהּ – יכול השותף השני להשיב לו, רְוָוחָא לְקַרְנָא מִשְׁתַּעְבֵּד – הרווחים של העסק משועבדים לקרן, שמא בעסקאות הבאות שנעשה יהיה הפסד, ונצטרך את ממון הרווחים כדי למלא את הקרן שהתחסרה. וְאִי אָמַר לֵיהּ – ואם אומר השותף האחד לחבירו, פַּלְגוּ רְוָוחָא וּפַלְגוּ קַרְנָא – נחלוק גם את הקרן וגם את הרווח, כלומר, נחלק את השותפות לגמרי, ויטול כל אחד את חלקו בקרן וברווחים, אָמַר לֵיהּ – יכול השותף השני לסרב ולומר לו, עִיסְקָא לַהֲדָדִי מִשְׁתַּעְבֵּד – כל חלק של השותפות בעסק זה משועבד לחלק השני, הן הקרן והן הרווח, ולכן אין לנו לחלוק כלל. וְאִי אָמַר לֵיהּ – ואם יאמר השותף האחד, הַב לִי פַּלְגָּא רְוָוחָא וּפַלְגָּא קַרְנָא – תן לי מחצית מהקרן ומחצית מהרווח, ותמשיך לעסוק בחלק שלך, וְאִי מָטֵי לָךְ פְּסֵידָא – ואם יגיע לך הפסד, דָּרֵינָא בַּהֲדָךְ – אשתתף איתך בהפסד, כאילו לא חלקנו את השותפות. אָמַר לֵיהּ – יכול השותף השני להשיב לו, איני רוצה בכך, כיון דמַזָּלָא דְּבֵי תְּרֵי עָדִיף – מזלם של שני אנשים חזק יותר, ועל ידי שנעסוק יחד בממון, נרויח יותר.
אַשְׁכְּחָן לְמִקְצָת רַבְּוָותָא דְּכָתְבֵי – ומצאנו למקצת מרבותינו שכתבו, דְּהָא דְרָבָא לֵיתָא – שאין הלכה כרבא בענין זה, וטעמם, דְּאִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף, שהרי לעולם יוכל כל אחד מהשותפים לעכב את חבירו, ולא לחלוק עמו בקרן ולא ברווחים, ובודאי שאין זה מסתבר שאם השתתפו שני בני אדם בעסק מסוים, לא יוכלו להפרד לעולם. אמנם כותב הרי"ף, וְהַאי מֵימְרָא לָאו דִּסְמָכָא הוּא – ודבר זה שאמרו אותם מרבותינו, אין לסמוך עליו, דְּלֹא אֶפְשָׁר לְדַחוּיֵי מֵימְרָא דְּלֵיכָּא עֲלֵיהּ פְּלוּגְּתָא בְּלֹא רְאָיָה – שהרי אי אפשר לדחות דין שהובא בגמרא ללא מחלוקת, בלא כל ראיה הסותרת אותו, וְעוֹד, שקושייתם אינה קשה כלל, כיון דְּלֹא אָמַר רָבָא דְּאִית לֵיהּ לְמֵימַר הָכֵי – שהרי לא אמר רבא שיכול השותף לטעון טענות אלו, אֶלָּא הֵיכָא דִידִיעָא מִילְּתָא לְפוּם מִנְהָגָא דְעָלְמָא – אלא באופן שידוע הדבר לפי מנהג העולם, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ לְקַמֵּיהּ מִיתּוֹסִיף בֵּיהּ רְוָוחָא – שאם יניח את העסק עוד זמן מסוים, יתווסף בו רווח, אֲבָל הֵיכָא דִידִיעָא מִילְּתָא לְפוּם מִנְהָגָא – אבל באופן הפוך, שידוע הדבר לפי מנהג העולם, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ לְהַהוּא עִיסְקָא לְקַמֵּיהּ לֹא מִיתּוֹסִיף בֵּיהּ מִידִי – שאם יניח את העסק עוד זמן לא יתווסף בו רווח, לֹא קָאָמַר רָבָא הָכֵי – לא אמר רבא דין זה, שיכול השותף לעכב את חבירו מלחלו' בשותפות, וְכָל שֶׁכֵּן הֵיכָא דְּאִי מְעַכֵּב לֵיהּ חַיְישִׁינָן לִפְסֵידָא – וכל שכן במקום שאם יעכב את חלוקת השותפות וימשיך את העסק יש חשש שיגרם הפסד לממון השותפות. הִילְכָּךְ אִיתָא לְהָא דְרָבָא – ולכן יש לפסוק להלכה את דברי רבא. ומביא הרי"ף ראיה לדבריו, וְגַרְסִינָן – וכך למדנו במסכת גיטין בְּפֶרֶק כָּל הַגֵּט (לא:), תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלוֹשָׁה פְּרָקִים בשנה מוֹכְרִים אֶת הַתְּבוּאָה, לִפְנֵי הַזֶּרַע, וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע, וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח. וּבִשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, וּבִפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, וּבִפְרוֹס הַחַג. וְשֶׁמֶן נמכר מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ. וביררה שם הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לגבי איזו הלכה יש נפקא מינה מדברי רבי יהודה, מתי הם זמני מכירת תבואה, יין ושמן. ואָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב פָּפָּא, לְשׁוּתָּפֵי – שהלכה זו נוגעת לשותפים, שאם אחד מהם רוצה למכור את התבואה או היין או השמן של השותפות, יכול חבירו לעכב עליו עד שיגיע אותו זמן שאמר רבי יהודה שהוא מתאים ודרך למכור בו את אותה הסחורה. והמשיכה הגמרא שם ושאלה, מִיכַּן וָאֵילָךְ מַאי – לאחר אותם זמנים, מתי הדרך למוכרם, ואָמַר רָבָא, כָּל יוֹמָא פִּירְקֵיהּ – לאחר אותם זמנים הרי כל יום ויום הוא זמן המתאים וראוי למכירת אותם הדברים. מסיים הרי"ף את ראייתו, וְהָא רָבָא הוּא מָרָה דִּשְׁמַעְתָּא הָכָא – והרי רבא הוא בעל המימרא שהביאה כאן הגמרא לגבי שותפים שאחד מהם רוצה לחלוק את השותפות, שיכול חבירו לסרב לכך, וְהוּא מָרָה דִּשְׁמַעְתָּא הָתָם – והוא בעל המימרא שם, בגיטין, מתי הם זמני מכירת הסחורה של השותפות, ושם מבואר שבאותם זמנים כל אחד יכול להכריח את חבירו למכור את הסחורה של השותפות, והרי לא יתכן שיסתרו דבריו אלו את אלו, דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – ומוכח מכך, דְּלֹא אָמַר [רָבָא] דְּשׁוּתָּפָא מְעַכֵּב אַשׁוּתָּפֵיהּ בִּזְבִינֵי – שלא אמר רבא את דבריו כאן, שיכול שותף אחד לעכב את שותפו מלמכור את הסחורה ולחלק את השותפות, אֶלָּא לְפוּם מִנְהָגָא דְעָלְמָא – אלא לפי מנהג העולם, שאם רוצה הוא למכור את הסחורה בזמן שאין דרך בני אדם לעשות כן, אלא רגילים להמתין לזמן שניתן להרויח יותר במכירת הסחורה, צריך הוא להמתין, אֲבָל לְעוֹלָם – אך שיוכל לעכב את חבירו לעולם שלא למכור את הסחורה של השותפות [וכפי שהבינו אותם מרבותינו שפסקו הלכה שלא כרבא], לֹא קָאָמַר – לא אמר זאת רבא, וממילא אין כל קושיא ותמיהה על דבריו כאן, והלכה כמותו.
משנה
הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ באריסות, וְלֹא רָצָה האריס לְנַכֵּשׁ את העשבים הרעים, ואָמַר לוֹ האריס לבעל הקרקע, מָה אִיכְפַּת לָךְ שאיני מנכש, הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲכִירָךְ – את כמות התבואה שהתחייבתי לך, ואם מחמת העשבים הרעים תתמעט התבואה, יתמעט רק חלקי ולא חלקך, מכל מקום אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כיון שֶׁהוּא [-בעל הקרקע] אוֹמֵר לוֹ, לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַעֲלָה לְפָנַי עֲשָׂבִים.
גמרא
התבאר במשנתנו שאין האריס יכול להמנע מלנכש את העשבים הרעים, כיון שהדבר גורם נזק לאחר זמן. מוסיפה הגמרא ומבארת, וְאִי אָמַר לֵיהּ – אם אומר האריס לבעל הקרקע, לְבָתַר הָכֵי כָּרֵיבְנָא לָהּ – לאחר הקצירה אחרוש את הקרקע ואעקור בכך את העשבים הרעים, אָמַר לֵיהּ – יכול בעל הקרקע להשיב לו, אם לא תנכש ותעקור כעת את העשבים הרעים, בִּיזְרָא דְּנָפַל נָפַל – אותם זרעים של העשבים הרעים שכבר יפלו לאדמה בינתים בשנה זו, עד שתחרוש ותעקור את העשבים עצמם, ישארו בה, וְלֹא מְהַנֵּי כְּרָבָא דִּלְבָתַר הָכֵי כְּלוּם – ולא תועיל החרישה שלאחר הקצירה כלום, דְּכִי נָפִיק מִינָּהּ – וכאשר תצא מהשדה, בסיום השנה, מַסְּקָא עֲשָׂבִים – יצמחו אותם זרעים של העשבים הרעים, ולכן יכול הוא לתבוע ממנו שינכש אותם מיד.
