הַהוּא גַבְרָא דְּמִשְׁכֵּן פַּרְדֵּיסָא לְחַבְרֵיהּ לְעֶשֶׂר שְׁנִין – מעשה באדם שלוה מחבירו ממון, ונתן לו כמשכון את פרדסו, על דעת שיאכל את פירות הפרדס עשר שנים, בין אם יעשה פירות מרובים ובין אם יעשה פירות מועטים, ובסיומם יפטר מהחוב, קַשׁ לְחָמֵשׁ שְׁנִין – לאחר חמש שנים 'הזקין' הפרדס, כלומר, פסק מלתת פירות. אַבַּיֵי אָמַר, הוֹאִיל וּבִזְמַנּוֹ קַשׁ – כיון שהזקין הפרדס מחמת ריבוי שנים, וכדרך הטבע, פֵּירָא הֲוֵי – העצים עצמם נחשבים מעתה כפירות, ונוטל אותם המלוה, כיון שזו דרך השימוש בפרדס, שלאחר שאינו נותן פירות כראוי, משתמשים בעציו. רָבָא אָמַר, אֲפִלּוּ הָכֵי קַרְנָא הֲוֵי – אף על פי כן נחשבים העצים כ'קרן', ואין המלוה יכול ליטול את העצים, וְיִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע – אלא ימכרו את העצים ויקנו בהם קרקע שיש בה עצים, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת – והמלוה אוכל את פירות הקרקע הזו עוד חמש שנים, דְּלֹא מְכַלִּינָן קַרְנָא – כיון שאין למלוה רשות לכלות את הקרן של הלוה. וְהִלְכְתָא כְּרָבָא – וההלכה היא כדברי רבא.
הַהוּא שְׁטָרָא – מעשה בשטר של משכון קרקע, שנתן הלוה למלוה קרקע שלו כדי שיאכל את פירותיה תמורת החוב, דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ שְׁנִין סְתָמָא – שהיה כתוב בה שיאכל המלוה את פירות הקרקע 'שנים', ולא היה כתוב כמה שנים, מַלְוֶה אוֹמֵר שהיה התנאי ביניהם שיאכל את הפירות שָׁלֹשׁ שנים, וְלֹוֶה אוֹמֵר שהיה התנאי שיאכלנו רק שְׁתַּיִם, וְקָדַם הַמַּלְוֶה וְאָכַל אֶת הַפֵּרוֹת של שלש השנים, והלוה תובע מהלוה שיחזיר לו את פירותיה של השנה השלישית, מִי נֶאֱמָן. מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב יְהוּדָה אוֹמֵר, קַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיְימָא – הקרקע עומדת בחזקת הלוה, שהוא ודאי הבעלים שלה, וכיון שאין למלוה ראיה לדבריו, עליו להחזיר את דמי הפירות של השנה האחרונה שאכל ללא ראיה. וְרַב כַּהֲנָא אָמַר, פֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶן, וכיון המלוה כבר אכל את הפירות של השנה השלישית, הרי הם בחזקתו, ואין הלוה יכול להוציא מידו את הפירות או את דמיהם, ללא ראיה. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב כַּהֲנָא – וההלכה היא כדברי רב כהנא, דְּאָמַר פֵּרוֹת בְּחֶזְקַת אוֹכְלֵיהֶן.
מקשה הרי"ף, וְהָא קַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן – והרי מקובל בידינו שההלכה היא כרב נחמן, דְּאָמַר בְּפֶרֶק הַשּׁוֹאֵל (קב:), לגבי המשכיר בית לחבירו לשנה, ובתנאי השכירות אמרו 'דינר זהב לחודש, שנים עשר דינרים לשנה', והתעברה השנה, השוכר טוען שעליו לשלם רק שנים עשר דינרים, והמשכיר טוען שצריך השוכר לשלם לו דינר נוסף עבור חודש העיבור, ואמר שם רב נחמן שקַרְקַע בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ קַיְימָא, והיינו בחזקת המשכיר, וְלכן אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לדון בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ המעובר, כֻּלּוֹ לַמַּשְׂכִּיר, וצריך השוכר לשלם לו דינר נוסף, ולכאורה לפי דבריו אף כאן צריך להיות הדין כדברי רב יהודה, שאף שהמלוה כבר אכל את הפירות, כיון שהקרקע בחזקת הלוה, צריך המלוה לשלם לו את דמי הפירות שאכל, וכפי שחייב רב נחמן את השוכר לשלם את דמי החודש הנוסף אף שכבר השתמש בבית באותו החודש, וכאילו ה'פירות' של הבית, והיינו השימוש של הבית, ברשות השוכר. וזהו שלא כמבואר כאן, שנפסקה הלכה כרב כהנא, שכיון שהפירות בחזקת המלוה אין הלוה יכול להוציאם מידו.
מתרץ הרי"ף, הָתָם – שם, בנידון של שוכר ומשכיר, לָאו מִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי הִיא – אין זה דבר העשוי להתברר, כיון שזהו ספק בדין, ולא ספק במציאות, וכיון שאין הספק עתיד להתברר פסק רב נחמן שהקרקע בחזקת בעליה, ועל השוכר לשלם לו את הדינר הנוסף. אבל הָכָא – כאן, לגבי קרקע הממושכנת ביד הלוה, מִלְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי הִיא – הרי הדבר עתיד להתברר, על ידי עדים וכדומה שיבררו מה היה סכום ההלואה ולכמה זמן מישכן את הקרקע, וְאַטְרוֹחֵי בֵּי דִּינָא תְּרֵי זִימְנֵי לֹא מַטְרְחִינָן – ואין מטריחים את בית דין פעמיים לעסוק באותו ענין, ולכן כל זמן שלא התברר הדבר, אין מוציאים את הפירות מיד המלוה.
