אדם שהיה חייב ממון לחבירו, ומת, גובה המלוה את חובו מקרקעות שהוריש לבניו, ואם בא המלוה לגבות את הקרקע שביד היתומים, והיְתוֹמִים אוֹמְרִים אָנוּ הִשְׁבַּחְנוּ את הקרקע לאחר מיתת האב, וממילא אין המלוה יכול לגבות את השבח אלא את הקרקע לבדה, אף אם אינה שוה כנגד כל החוב, וּבַעַל חוֹב [-המלוה] אוֹמֵר, אֲבִיכֶם הִשְׁבִּיחַ את הקרקע, וממילא אף השבח משועבד לחובי, סָבַר רַב חַגָּא לְמֵימַר – היה רב חגא סבור לומר, שעַל בַּעַל חוֹב לְהָבִיא רְאָיָה לדבריו, שאביהם השביח את הקרקע, מַאי טַעֲמָא – ומה טעמו של רב חגא, כיון דאַרְעָא בְּחֶזְקַת יַתְמֵי קַיְימֵי – הקרקע עם השבח שבה עומדת בחזקת היתומים, שירשוה מאביהם, וּבַעַל חוֹב לַיְיתֵּי רְאָיָה וְלִשְׁקוֹל – והמלוה צריך להביא ראיה שיש לו זכות בהם, ואז יוכל ליטול. אָמַר לֵיהּ הַהוּא סַבָּא לרב חגא, הָכִי [-כך] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַל הַיְּתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה שהם השביחו את הקרקע, ולא ירשו את השבח מאביהם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אַרְעָא – קרקע זו שביד היתומים, כֵּיוָן דִּלְגוּבַיְינָא קַיְימָא – כיון שהיא עומדת להיגבות על ידי המלוה, כְּמַאן דְּגַבְיָא דַּמְיָא – הרי היא נחשבת כגבויה, וְיַתְמֵי נַיְיתוּ רְאָיָה וְנִשְׁקְלוּ – והיתומים הם שצריכים להביא ראיה שהשבח שייך להם, ואז יטלו את השבח לעצמם. אָמַר אַבַּיֵי, אַף אֲנָן נַמִּי תַּנִינָא – אף אנו שנינו במשנה (ב"ב כד:) דין דומה, שיש להביא ממנו ראיה לדברי רבי יוחנן, לגבי אילן הנמצא סמוך לעיר, שיש לקוצצו, ואם האילן קדם לעיר, נוטל בעל האילן את דמיו מבני העיר, ואם העיר קדמה לאילן אין בעל האילן מקבל כלום, ואם אין הדבר ידוע, אלא סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם, קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים, אַלְמָא – ומוכח מדין זה, דכֵּיוָן דִּלְמֵיקָץ קָאֵי – כיון שבין אם האילן קדם ובין אם העיר קדמה עומד האילן לקציצה, אַמְרִינָן לֵיהּ – אנו אומרים לבעל האילן זִיל קוּץ – לך וקצוץ תחילה את האילן, שהרי חיובך לקצוץ את האילן אינו מוטל בספק, וְאִי מִשּׁוּם דְּמֵי – ואם רצונך לקבל דמים, אַיְיתֵּי רְאָיָה וּשְׁקוֹל – הבא ראיה לדבריך, שהאילן קדם לעיר, וטול מעות, הָכָא נַמִּי – ואף כאן יש לומר כן, דכֵּיוָן דִּלְגוּבַיְינָא קַיְימָא כְּמַאן דְּגַבְיָא דַּמְיָא – כיון שהקרקע עומדת לגביה הרי זה כאילו נגבתה והיא ביד המלוה, וְיַתְמֵי, הטוענים שהשבח שלהם, נַיְיתוּ רְאָיָה וְנִשְׁקְלוּ – עליהם להביא ראיה שהשבח שלהם, ויטלוהו.
ממשיכה הגמרא לדון, אַיְיתֵּי יַתְמֵי רְאָיָה דְּאִינְהוּ אַשְׁבּוּח – אם אכן הביאו היתומים ראיה שהם שהשביחו את הקרקע לאחר מיתת אביהם, סָבַר רַבִּי חֲנִינָא לְמֵימַר – היה רבי חנינא סבור לומר, דבְּאַרְעָא מְסַלְּקִינָן לְהוּ – שצריך המלוה לתת להם חלק מהקרקע, כשיעור שווי השבח שהשביחו. דוחה הגמרא, וְלֹא הִיא – אין הדין כן, אלא בִּדְמֵי מְסַלְּקִינָן לְהוּ – נותן להם המלוה מעות בשווי השבח, ואינו צריך לתת להם חלק מהקרקע, והטעם לכך, הוא מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָּ, שְׁלֹשָׁה הם ששָׁמִין לָהֶן אֶת הַשְּׁבַח שהשביחו בקרקע, וּמַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים – ונותנים להם את שווי השבח בדמים, ולא בחלק מהקרקע, וְאֵלּוּ הֵן, בְּכוֹר לַפָּשׁוּט – שני בנים שירשו נכסים מאביהם, והדין הוא שהבכור נוטל פי שנים רק במה שהיה קיים בשעת מיתת האב, אך מה שהשביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו היורשים, נוטל חלק אחד, וכשבא הבכור ליטול פי שנים בקרקע, נוטל הוא את הקרקע עם השבח שעליה, והיינו שני שליש מהקרקע, ואף שמהשבח מגיע לו רק חצי ולא שני שליש, אינו צריך לתת לאחיו חלק מהקרקע תמורת השבח, אלא נותן לו דמים בשווי ההפרש שבין חצי לשליש השבח. וּבַעַל חוֹב לַיְּתוֹמִים, והיינו האופן שהגמרא כאן עוסקת בו, שהשביחו היתומים לאחר מיתת האב, שנוטל המלוה את הקרקע עם השבח שעליה, ומשלם להם את דמי השבח. וּבַעַל חוֹב לַלָּקוֹחוֹת – מלוה שגבה קרקע מיד הלקוחות שקנו את הקרקע מיד הלוה, ובינתיים השביחו הלקוחות את הקרקע, נוטל מהם את הקרקע עם השבח שעליה, ומשלם להם את דמי השבח.
