גמרא
שנינו במשנה, 'החובל את הריחיים, עובר בלא תעשה, וחייב משום שני כלים'. אָמַר רַב הוּנָא, חָבַל [-נטל המלוה כמשכון] רֵחַיִם, לוֹקֶה שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם חבילת רֵחַיִם, שנאמר (דברים כד ו) 'לא יחבול ריחיים', וּמִשּׁוּם האמור בסיום הפסוק 'כִּי נֶפֶשׁ הוּא חוֹבֵל'. ואם חבל רֶכֶב, שזהו החלק התחתון של הריחיים, גם כן לוֹקֶה שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם רֶכֶב, שנאמר שם 'לא יחבול ריחיים ורכב', וּמִשּׁוּם 'כִּי נֶפֶשׁ הוּא חוֹבֵל'. ואם חבל רֶכֶב וְרֵחַיִם, לוֹקֶה שָׁלֹשׁ, מִשּׁוּם רֵחַיִם, וּמִשּׁוּם רֶכֶב, וּמִשּׁוּם כִּי נֶפֶשׁ הוּא חוֹבֵל.
וְרַב יְהוּדָה אָמַר, חָבַל רֵחַיִם, לוֹקֶה אַחַת, משום 'לא יחבול ריחיים', חבל רֶכֶב, לוֹקֶה אַחַת, משום 'לא יחבול ריחיים ורכב', חבל רֵחַיִם וָרֶכֶב, לוֹקֶה שְׁתַּיִם, משום ריחיים ומשום רכב, אך הפסוק 'כִּי נֶפֶשׁ הוּא חוֹבֵל', לִשְׁאָר דְּבָרִים הוּא דַּאֲתָא – בא לאסור רק את חבלת שאר הכלים שעושים בהם אוכל נפש, ולא לאסור פעם נוספת את חבלת ריחים ורכב.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב יְהוּדָה, חָבַל זוּג מספריים שֶׁל סַפָּרִים, וְצֶמֶד שֶׁל שתי פָּרוֹת, יָכוֹל היית לומר שלֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא מלקות אַחַת, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב', ללמד, מָה [-כשם ש]רֵחַיִם וָרֶכֶב מְיוּחָדִין בכך שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים, וְעוֹשִׂין שניהם יחד מְלָאכָה אַחַת של טחינה, וְחַיָּב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ, אַף כָּל שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים, וְעוֹשִׂין יחד מְלָאכָה אַחַת, כמו זוג של ספרים וצמד פרות, חַיָּב עַל זֶה בְּעַצְמוֹ וְעַל זֶה בְּעַצְמוֹ.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא גַבְרָא – מעשה באדם אחד, דְּחָבַל סַכִּינָא דְאַשְׁכַּבְתָּא מֵחַבְרֵיהּ – שנטל מחבירו סכין של שחיטה כמשכון על חוב שהיה חבירו חייב לו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי – בא אותו מלוה לפני אביי לתבוע מחבירו את חובו, אָמַר לֵיהּ אביי, זִיל אֲהַדְרָהּ – לך והשב את הסכין ללוה, כיון דְּהָוְיָא לֵיהּ [-שהרי זהו] דָבָר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, ואסור למשכנו כלל, וְתָא קוּם עֲלֵיהּ בְּדִינָא – ואחר כך תבוא לתבוע את הלוה בדין, אִם יוֹדֶה, יְשַׁלֵּם, וְאִם יִכְפֹּר, יִשָּׁבַע ויפטר. אך רָבָא נחלק על אביי ואָמַר, לֹא צָרִיךְ לְמֵיקָם עֲלֵיהּ בְּדִינָא – אינו צריך לתובעו בדין, אלא כיון שיש בידו משכון של הלוה, ואין עדים שנטלו כמשכון, ויכול הוא לטעון שזו סכין שלו, יָכוֹל הוא לִטְעֹן שהלה חייב לו ממון עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ של הסכין, ונאמן במגו שהיה יכול לטעון שהסכין שלו, וְנִשְׁבָּע על טענתו שהלה חייב לו ממון עד שווייה של הסכין, וְנוֹטֵל.
תמהה הגמרא, וְאַבַּיֵי, שלא אמר כן, לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – וכי אינו סובר סברא זו, שהמחזיק חפץ של חבירו נאמן לטעון שהלה חייב לו ממון עד ערך החפץ, במגו שהיה טוען שהחפץ שייך לו, והיה נאמן בטענה זו, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה מקרה זה מִמעשה אחר שאירע, דהַנְהוּ עִיזֵּי דְּאַכְלֵי חוּשְׁלָא בִּנְהַרְדָּעָא – אותם עיזים שאכלו שעורים של אדם אחר בעיר נהרדעא, וְאָתֵי מָרָא חוּשְׁלָא תָּפִיס בְּהוּ – ובא אותו אדם בעל השעורים, ותפס את העיזים עצמם, וְקָא טָעִין טוּבָא – וטען שאכלו משלו בסכום גדול, וְאָמַר אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל, יָכוֹל אותו אדם בעל השעורים לִטְעֹן שאכלו משלו עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן של העיזים, מחמת שהוא מוחזק בהם, ומדוע כאן סובר אביי שאינו נאמן לטעון כן.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי עיזים, לָאו מִידִי דְּעָבוּד לְאוֹשׁוֹלֵי וְלַאֲגוֹרֵי הוּא – אין זה דבר שדרך להשאילו או להשכירו, וממילא כאשר אדם אחר מחזיק באותם עיזים נאמן הוא לטעון שהם שלו, שאם לא כן איך באו לידו, ומתוך שהיה נאמן לטעון שהם שלו נאמן הוא גם כן לטעון שהזיקוהו בסכום זה, אבל הָכָא – כאן, במלוה שנטל כמשכון סכין של שחיטה, הרי סכין זו מִידִי דְּעָבוּד לְאוֹשׁוֹלֵי וְלַאֲגוֹרֵי הוּא – זהו דבר שדרך להשאילו ולהשכירו, וגם אם היתה הסכין נשארת בידו לא היה נאמן לומר שהיא שלו, כיון שהחזקתה אינה נחשבת ראיה לכך שקנאה, שהרי יתכן ששאלה או שכרה ומחמת כן היא בידו, דְשָׁלַח רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא הלכה זו, דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, שהיו ידועים כשייכים לאדם מסוים, ועתה מחזיק בהם אדם אחר, וְאָמַר המחזיק בהם לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי – קניתי אותם מבעליהם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, ולכן פסק אביי שאין החזקת הסכין כמשכון מועילה למלוה כלל להיות נאמן בתביעתו.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְרָבָא, וכי לֵית לֵיהּ הָאִי סְבָרָא – האם יתכן לומר שאינו סובר סברא זו, שהחזקת דבר שדרך להשאילו ולהשכירו אינה נחשבת ראיה שהדבר שייך למחזיק בו, וְהָא רָבָא – והרי רבא עצמו אַפֵּיק זוּגָא דְסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי – הוציא מיתומים זוג מספרים של גוזזי בגדי צמר, וספר של דברי אגדה, שהיו ברשות אביהם כשמת, בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – כיון שהיו דברים אלו מוחזקים כשייכים לאדם אחר, והיו הם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ומחמת כן אין החזקת האב בדברים אלו מוכיחה שהם שלו, ואם כן מדוע כאן אמר אביי שהחזקת הסכין על ידי המלוה מסייעת לדבריו שהלה חייב לו ממון.
מתרצת הגמרא, אָמַר לָךְ רָבָא – ישיב לך רבא, מִי דָּמֵי – וכי הדברים דומים זה לזה, והרי הָתָם – שם, בְּזוּגָא דְסַרְבְּלָא, עָבֵיד אִינִישׁ דְּמַשְׁאִיל וּמוֹגַר הוּא – זהו דבר שדרך להשאילו ולהשכירו, ומחמת אין המחזיק בו נאמן לומר שהוא שלו, אבל הָכָא – כאן, בְּסַכִּינָא דְאַשְׁכַּבְתָּא – בסכין של שחיטה, לָאו מִידִי דְּעָבֵיד לְאוֹשׁוֹלֵי וְלַאֲגוֹרֵי הוּא – הרי זהו דבר שאין דרך בני אדם להשאילו ולהשכירו, כֵּיוָן דְּמִיפַּגְמָא – כיון שהסכין עשויה להיפגם ולהפסל, קַפְּדֵי אִינְשֵׁי וְלֹא מוֹשְׁלֵי – מקפידים על כך בני האדם ואינם משאילים סכין כזו לאחרים, ומחמת כן המחזיק בה נאמן לטעון שהיא שלו, וכן נאמן הוא לטעון שבעליה חייב לו ממון בשווי הסכין. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרָבָא.
