שנינו במשנה, 'רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה וְכוּ' והעליון את המעזיבה', אמנם לדעת חכמים התחתון נותן את הכל. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי – במה נחלקו רבי יוסי וחכמים. ומבארת, בְּחִזּוּקֵי תִּקְרָה קָא מִיפַלְגֵי – מחלוקתם היא בענין חיזוק התקרה, רַבָּנָן סָבְרִי – חכמים סוברים, שמַעֲזֵיבָה חִזּוּקֵי תִּקְרָה הִיא – התועלת שבמעזיבה, והיינו בטיט שנותנים על קורות התקרה, היא לחזק את התקרה עצמה, וְחִזּוּקֵי תִּקְרָה תַּחְתּוֹן בָּעֵי לְחִזּוּקֵי – וחיזוק התקרה הוא מהדברים המוטלים על התחתון, בעל הבית. וְאילו רַבִּי יוֹסֵי סָבַר, מַעֲזֵיבָה אַשְׁווֹיֵי גֻּמּוֹת הִיא – התועלת שבמעזיבה היא להחליק את הגומות שבריצפת העליה, וְאַשְׁווֹיֵי גֻּמּוֹת עֶלְיוֹן בָּעֵי לְאַשְׁווֹיֵי – והשוואת הגומות והחלקת הקורות זהו דבר המוטל על העליון, כיון שנעשה לתועלתו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַנְהוּ בֵּי תְּרֵי דַּהֲווּ דָּיְירִי – מעשה בשני בני אדם שהיו דרים בבית אחד, חַד עִלָּאִי – אחד היה דר למעלה, בעלייה, וְחַד תַּתָּאִי – ואחד היה דר למטה, בבית, [אִיפְחִית מַעֲזֵיבָה – התקלקלה ונפחתה המעזיבה, הסותמת את הסדקים והרווחים שבין קורות התקרה], ומחמת כן, כִּי מָשֵׁי יָדֵיהּ עֶלְיוֹן מַיָּא – כאשר היה העליון נוטל ידיו במים על ריצפת העליה, אָזְלֵי וּמַזְּקֵי לְתַחְתּוֹן – היו המים הולכים ומזיקים לתחתון, הדר בבית, והנידון הוא מִי מְתַקֵּן – על מי מהם מוטל לתקן את המעזיבה. מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר, עֶלְיוֹן מְתַקֵּן, רַבִּי אֶלְעַאי וְרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמְרֵי, תַּחְתּוֹן מְתַקֵּן. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, מַאן דְּאָמַר [-רבי חייא בר אבא, האומר ש]עֶלְיוֹן מְתַקֵּן, קָסָבַר – היינו כיון שהוא סובר שעַל הַמַּזִּיק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, שלא יזיק, וכיון שמימיו של העליון הם המזיקים לתחתון, מוטל על המזיק לתקן את המעזיבה כדי שלא יזיק. וּמַאן דְּאָמַר [-ורבי אלעאי ורבי חייא בר יוסף, האומרים ש]תַּחְתּוֹן מְתַקֵּן, היינו כיון דקָסָבַר עַל הַנִּיזָק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, שלא יינזק, ולכן התחתון הוא שמתקן את המעזיבה, כדי שלא יינזק.
ומבארת הגמרא, וְקָא מִיפַּלְגֵי בִּפְלוּגְּתָא – ונחלקו אמוראים אלו במחלוקת תנאים, דְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנָן דְּנִיזָּקִין – לגבי נזקים [כלומר, אין מחלוקתם שייכת למחלוקת רבי יוסי וחכמים של משנתנו לגבי מעזיבה, אלא למחלוקתם במקום אחר, לענין ניזקין], דִּתְּנַן – שכך שנינו במשנה (ב"ב כה:), אם היה אילן של אדם אחד סמוך לבורו של אדם אחר, מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כיון ששורשי האילן מזיקים לבור, ובֶּחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה, ששורשי עצים אלו מתפשטים למרחק גדול יותר, מרחיקים חֲמִשִּׁים אַמָּה, בֵּין מִלְּמַעְלָה – בין אם העץ למעלה והבור למטה, בֵּין מִן הַצַּד – ובין אם העץ הוא לצידו של הבור, במקום מישור, אמנם, אִם הַבּוֹר קָדַם לאילן, קוֹצֵץ בעל האילן את אילנו, וְנוֹתֵן בעל הבור דָּמִים לבעל האילן, דמי אילנו, וְאִם הָאִילָן קָדַם לבור, לֹא יָקוֹץ כלל. ואם יש סָפֵק האם זֶה קָדַם אוֹ זֶה קָדַם, לֹא יָקוֹץ – אינו חייב לקצוץ מספק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קָדַם לאילן, לֹא יָקוֹץ – אין בעל האילן חייב לקצוץ את אילנו, כיון שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וכיון שאין אחד מהם נכנס בכוונה לרשות חבירו, אף שנגרם נזק מזה לזה, אין המזיק צריך לבטל את השימוש שיש לו בתוך חלקו, אַלְמָא – ומוכח מכך, דרַבִּי יוֹסֵי סָבַר שעַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, ואילו חכמים סוברים שעל המזיק להרחיק את עצמו, וכמחלוקתם של האמוראים לעיל, לגבי תקרה שנפחתה בה המעזיבה.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שעל הניזק להרחיק את עצמו. הִלְכָּךְ – וכיון שהתבאר שמחלוקת האמוראים תלויה במחלוקת רבי יוסי וחכמים, הִלְכְתָא – יש לפסוק הלכה כְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, דְּאָמַר, לגבי מעזיבה שנפחתה, שהתַּחְתּוֹן מְתַקֵּן, כדי שלא יינזק, דְּקָאֵי – שהרי הוא סובר כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – שהלכה כמותו.
מוסיף הרי"ף, וְאַף עַל גַב דְּאָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כשהיינו לומדים בבית מדרשו של רב כהנא, הֲוָה אַמְרִינָן – היינו אומרים שמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי לחכמים בְּגִירֵיהּ דִּידֵיהּ – במקום שהנזק הוא כמו על ידי חיצים ממש, והיינו כשהנזק נעשה ביד האדם, וכגון שמפיל דברים מחצירו לחצר חבירו ומזיקו בכך, ואינו יכול לומר לחבירו להרחיק את עצמו, ואם כן אף כאן היה ראוי לומר שלדברי הכל העליון יצטרך לתקן את המעזיבה, כיון שכאשר הוא נוטל ידיו הרי הוא שופך את המים על בית חבירו, אין הדבר כן, כי הַנֵּי מַיָּא – מים אלו הנשפכים מהעליה לבית, לָאו גִּירֵיהּ דִּידֵיהּ נִינְהוּ – אינם נחשבים כחיציו של העליון, דְּמַיָּא תָּיְימִי וּפָסְקוּ – כיון שהמים נשפכים בתחילה על ריצפת העליה, ומסתיים שם כוחו של העליון ששפכם, וְהָדַר אָזְלֵי – ואחר כך הם הולכים ממקום למקום בריצפת העליה עד שהם מגיעים למקום שיש בו סדקים, ונשפכים משם אל הבית, וכיון שאין זה חיציו של העליון ממש, סובר בזה רבי יוסי שעל הניזק, התחתון, להרחיק את עצמו, ולתקן את המעזיבה. וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מדברים אלו של רב אשי, דְּהֵיכָא דְּלֵיכָּא מַעֲזֵיבָה דְתָיְימִי בָּהּ מַיָּא וַהֲדַר אָזַל – שבאופן שאין כלל מעזיבה, שעוצרת מעט את המים ואחר כך הם הולכים למקום שהם מזיקים, אלא מיד כששופך את המים הם נשפכים לבית, דְּגִירֵיהּ דִּידֵיהּ נִינְהוּ – שנחשבים המים כחיציו של העליון ממש, וְעֶלְיוֹן מְתַקֵּן, כדי שלא יזיק, כיון שבאופן זה אפילו רבי יוסי מודה שעל המזיק להרחיק את עצמו (כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר תַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה וְעֶלְיוֹן נוֹתֵן אֶת הַמַּעֲזֵיבָה):
