משנה ד: חֲמִשָּׁה תַמִין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת, לֹא לִגַּח וְלֹא לִגּוֹף וְלֹא לִשּׁוֹךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט. הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה:
אף שחייבה התורה את האדם על נזקיו ועל נזקי ממונו, הוציאה התורה מן הכלל את בעלי החיים המזיקים בדרך שאינה מצויה אצלם, שכיון שלא היה הבעלים צריך לחשוש לנזק זה, אינו משלם אלא חצי מהנזק.
חֲמִשָּׁה תַמִין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין – בפעולות ההיזק יש חמשה מעשים שאין הבהמה רגילה בהם, ומשלם עליהם בתחילה חצי נזק, ויש חמשה מעשים שהם נזקים מצויים, וחייב הבעלים לשלם מיד נזק שלם. ומפרטת המשנה, הַבְּהֵמָה, אֵינָהּ מוּעֶדֶת, לֹא לִגַּח בקרניה, וְלֹא לִגּוֹף – לדחוף בגופה, וְלֹא לִשּׁוֹךְ, וְלֹא לִרְבֹּץ על דבר כדי להזיקו, וְלֹא לִבְעֹט ברגליה, ולכן בשלשת הפעמים הראשונות שהבהמה מזיקה בדרך זו, משלמים הבעלים חצי נזק.
עתה מונה המשנה את הנזקים שלגבם הבהמה מועדת מתחילתה: הַשֵּׁן, מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל, מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, בלא כוונה להזיק, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, לאחר שנגח שלש פעמים, הרי הוא מוחזק כרגיל להזיק, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק שהזיק כשהוא בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אף שאינו רגיל להזיק, כיון שבמקום זה מוטל על בעליו לשומרו יותר, וְהָאָדָם המזיק, שאף הוא נחשב כ'מועד' להזיק, וחייב לשלם את כל נזקיו.
המשנה מבארת עתה שיש בעלי חיים המועדים מתחילתם להזיק אף באותן דרכים שהתבאר לעיל שסתם בעל חיים אינו מועד להזיק בהם: הַזְּאֵב, וְהָאֲרִי, וְהַדֹּב, וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין מתחילתם, ואם לא שמרם בעליהם והזיקו, חייב לשלם נזק שלם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת – אם אלו חיות מתורבתות, שגדלו בביתו של האדם ואינן רגילות להזיק, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם, אף אם הוא בן תרבות.
מבארת המשנה, מַה החילוקים שיש בֵּין תָּם שהזיק לְבין מוּעָד שהזיק, אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם רק חֲצִי נֶזֶק, ומשלם רק מִגּוּפוֹ של בעל החיים המזיק, ואם אין המזיק שוה אפילו לא כשווי חצי הנזק, מפסיד הניזק. וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, ומשלמו מִן הָעֲלִיָּה – מנכסי עצמו, ולא דווקא משווי בעל החיים שהזיק.
