משנה
מסכת בבא קמא עוסקת בדיני נזיקין, בין בממונו של אדם הגורם נזק, ובין באדם עצמו המזיק. וכן באופני התשלומים על נזקים אלו.
פרק זה פותח בהגדרותיהם ודיניהם של אופנים שונים בהם מזיק ממונו של האדם:
אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין – יש ארבעה מיני מזיקים שהם ממונו של האדם הגורמים נזק [ומכונים 'אבות' כיון שלכל אחד מהם יש 'תולדות', כלומר, אופני נזקים הדומים לאבות, ושוים להם בדיניהם], א. הַשּׁוֹר – בעל חיים השייך לאדם, והזיק דרך הילוכו, כגון שדרך על פירות או כלים ['רגל']. ב. וְהַבּוֹר – בור השייך לאדם, או אדם החופר בור ברשות הרבים, והזיק. ג. וְהַמַּבְעֶה – בעל חיים השייך לאדם, והזיק בדרך של אכילה, והוא הדין לשאר היזק שיש לבעל חיים הנאה ממנו ['שן']. ד. וְהַהֶבְעֵר – אדם שהדליק אש ברשותו, והתפשטה האש אל מחוץ לרשותו, והזיקה בני אדם.
עתה מבארת המשנה את החילוקים שיש בין ארבעת אבות הנזקים, ומדוע הוצרכה התורה לכתוב בפירוש את ארבעתם: לֹא הֲרֵי [-אין מהותו של] הַשּׁוֹר, כַּהֲרֵי [-כמהותו של] הַמַּבְעֶה – הנזק שעושה השור בדרך הליכתו ['רגל'], אינו דומה לנזק שעושה השור על ידי אכילתו ['שן'], שהרי הנזק של הילוכו הוא דבר מצוי, ומסתבר לחייב עליו את הבעלים, ואילו נזק שעל ידי אכילה אינו מצוי כל כך, והיה מקום לומר שפטרה על זה התורה. וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר – ואף לנזק שעל ידי האכילה יש חומרה מיוחדת בכך שהבהמה נהנית מהנזק, מה שאין כן בנזק שעל ידי הליכה, שאין לבהמה הנאה ממנו.
וְלֹא זֶה וָזֶה – ואין דומים 'שן' ו'רגל', שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, והם חמורים בכך שהם בעלי רצון, ולכן צריך לשומרם היטב, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, והיה מקום לומר שאין חייבים על האש, ולכן הוצרכה התורה לומר שאף על נזק של אש חייב האדם לשלם.
וְלֹא זֶה וָזֶה – ואין דומים נזקים שנעשים על ידי שור [-ברגל או בשן] או אש, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, והם באים למקומו של הניזק ומזיקים אותו, כַּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, אלא הניזק בא אליו ונופל בתוכו, והיה מקום לומר שבזה לא חייבה התורה, והוצרכה התורה לחייב על כך בפירוש. ואמנם, אף אם לא היו כתובים כולם בפירוש היה ניתן לכתוב 'בור' ומזיק נוסף, והיינו לומדים מהם את השאר על ידי מידות שהתורה נדרשת בהן, מכל מקום כיון שבכל אחד יש הלכות מיוחדות שאינן נוהגות במזיקים האחרים, כתבה התורה את כולם.
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שבכל אבות הנזיקין, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק, וּשְׁמִירָתָן מוטלת עָלֶיךָ.
וּכְשֶׁהִזִּיק אחד מארבעת אבות הנזיקין הללו, חָב [-חייב] הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק, ואם אינו משלם בממון או מטלטלין, אלא בקרקע, משלם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ – בקרקע הטובה ביותר.
