וְאָמַר אֲבַּיֵי, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת – לא קיבל על עצמו אחריות אם יתברר שאין השדה שלו, ועשה הקונה מעשה קנין בשדה, וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עַסִיקִין – יצאו מערערים הטוענים שהשדה שייכת להם, אִם עַד שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּהּ – אם לאחר שיצא הערעור לא עשה הקונה מעשה החזקה בקרקע, המוכיח שהוא רוצה בה, יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, ואף שאין לו אחריות על הקרקע, מכל מקום יכול הוא לחזור בו ולבטל את המקח בטענת מקח טעות, שכיון שיש מערערים על הקרקע וצריך הוא לרדת עמהם לדין תורה, הרי זה כמו מום שיש במקח, ויכול הקונה לבטל את המקח מחמת מום שיש בו. אבל מִשֶּׁהֶחֱזִיק בָּהּ – אם לאחר שיצא הערעור המשיך להחזיק בה בדרך בעלות, והוכיח בכך שעל אף הערעור אינו רוצה לבטל את המקח, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. ומבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שאינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח, כיון דְּאָמַר לֵיהּ המוכר לקונה, חַיְיתָא דְּקִיטְרֵי סָבַרְתְּ וְקַבִּילַת – הרי אתה דומה למי שקנה שק קשור וסגור, ואינו יודע מה שיש בתוכו, שגם אם לאחר המכירה פתחו וגילה שאין בו דברים יקרים אינו יכול לבטל את המקח, כיון שמתחילה קנאו בדרך כזו שאינו יודע מה שיש בתוכו, וכן הקונה קרקע ללא אחריות המוכר, ומחזיק בה גם לאחר שערערו עליה, הרי זה כקונה דבר שאינו יודע מה טיבו, שכיון שהיה הקנין על דעת כן אינו יכול לבטלו לאחר זמן. מבררת הגמרא, מֵאֵימָתַי מַחֲזִיק בָּהּ – ממתי הוא נחשב כמי שהחזיק בקרקע על אף הערעור ואינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח, ומבארת, מִכִי דַיִישׁ אַמֵּצְרֵי – משעה שביטל את הגבולות שבין שדהו לשדה שקנה עתה.
אִיכָּא דְּאָמְרֵי – לשון אחרת בדין זה, אֲפִלּוּ אם קנה את הקרקע בְּאַחֲרָיוּת, שקיבל המוכר על עצמו את האחריות למקרה שיתברר שאין הקרקע שלו, נַמִּי – גם כן אינו יכול לחזור בו ולבטל את המקח לאחר שיצאו מערערים על בעלות הקרקע, והטעם לכך, דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול המוכר לטעון ללוקח, אַחְוֵי לִי טַרְפְּךָ – הראה לי את השטר שכתבו בית דין למערערים על בעלותך שיכולים הם לטרוף ולהוציא ממך את הקרקע, וַאֲשַׁלֵּם לְךָ, אך כל זמן שלא כתבו בית דין שטר כזה, אין כאן אלא ערעור בעלמא, והאחריות היא רק לזמן שיוציאו ממך את הקרקע, ולא מחמת ערעור בלבד.
יֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ את מה שאמרה הגמרא, שזמן ההחזקה בקרקע הוא מִכִי דַיִישׁ אַמֵּצְרֵי, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אוֹתָהּ שָׂדֶה שֶׁקָּנָה עתה סְמוּכָה לְשָׂדֶה שהיתה שֶׁלּוֹ קודם לכן, וְהָיָה בֵּינֵיהֶן מֵצַר – גבול, כגון גדר גבוהה וכדומה, וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁקָּנָה את אוֹתָהּ [הַשָּׂדֶה הַסְּמוּכָה לְשָׂדֵהוּ], אִם דָּשׁ את אוֹתוֹ הַמֵּצַר שֶׁבֵּינֵיהֶן – בין השדות, [וּמָחָה אוֹתוֹ – הנמיכו לקרקע וסילקו עַד שֶׁנִּתְעָרְבוּ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּיהֶן] שָׂדֶה אַחַת, הֲרֵי כְּבָר הֶחֱזִיק בָּהּ, כיון שניכר שהוא מחזיקה כשדה שלו ומחברה עם שאר שדותיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם עֲדַיִן הַמֵּצַר קַיָּם בין השדות, וְלֹא עֵרְבוֹ עִם הַשָּׂדוֹת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
