משנה
המשנה מבארת עתה שיש בעלי חיים המועדים מתחילתם להזיק אף באותן דרכים שהתבאר לעיל שסתם בעל חיים אינו מועד להזיק בהם: הַזְּאֵב, וְהָאֲרִי, וְהַדֹּב, וְהַנָּמֵר, וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין מתחילתם, ואם לא שמרם בעליהם והזיקו, חייב לשלם נזק שלם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת – אם אלו חיות מתורבתות, שגדלו בביתו של האדם ואינן רגילות להזיק, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם, אף אם הוא בן תרבות. מבארת המשנה, מַה החילוקים שיש בֵּין תָּם שהזיק לְבין מוּעָד שהזיק, אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם רק חֲצִי נֶזֶק, ומשלם רק מִגּוּפוֹ של בעל החיים המזיק, ואם אין המזיק שוה אפילו לא כשווי חצי הנזק, מפסיד הניזק. וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, ומשלמו מִן הָעֲלִיָּה – מנכסי עצמו, ולא דווקא משווי בעל החיים שהזיק.
גמרא
שנינו במשנה, 'ומועד משלם נזק שלם מן העליה'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא משמעות לשון 'עֲלִיָּה' המוזכרת כאן. ומבארת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מְעֻלֶּה שֶׁבִּנְכָסָיו, שאף על גב שהשור המזיק עצמו אינו שוה כנגד דמי הנזק, מכל מקום צריך המזיק לשלם מנכסי עצמו, ובשונה משור תם, שאינו משלם אלא מדמי השור המזיק בלבד.
מסייעת לכך הגמרא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר – ולשון זו מצאנו גם בספר דברי הימים (ב' לב לג) 'וַיִּשְׁכַּב (אסא) [יְחִזְקִיָּהוּ] עִם אֲבוֹתָיו וַיִּקְבְּרוּהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָּוִד', וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בביאור לשון 'מעלה', שקברוהו אֵצֶל מְעוּלִּין שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה – שבמשפחת בית דוד, וּמַאן נִינְהוּ – ומי הם המעולים שבמשפחה, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה.
אגב כך מפרשת הגמרא את המשך הפסוק, 'וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ', אָמַר רָבָא, שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ, ללמוד תורה. פְּלִיגֵי בָּהּ – ונחלקו בכך רַבִּי נָתַן וְרַבָּנָן, חַד אָמַר שהושיבו ישיבה זו במשך שְׁלוֹשָׁה ימים, שזהו עיקר זמן האבילות, וְחַד אָמַר שעשו כן שִׁבְעָה ימים, כנגד שבעת ימי האבילות, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שעשו כן שְׁלוֹשִׁים יום. ואף על גב שאסור ללמוד תורה או לקיים מצוות בסמוך למת, כדי שלא יהא נראה כלועג למת שהוא אינו יכול כבר לקיים מצוות, כיון שכאן עשו זאת לכבודו, הדבר מותר. ויש אומרים שאף כאן עשו זאת במרחק ארבע אמות מהקבר.
סְלִיקוּ לְהוּ פֶּרֶק אַרְבָּעָה אָבוֹת
