שנינו במשנה, 'וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ'. הגמרא מבארת עתה מה הם גדריו של דין זה, שחייב המזיק לשלם ממיטב קרקעותיו. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כב ד) 'מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם', היינו מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִזָּק, וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא ללמד שיש לִגְבּוֹת לַנְּזִיקִין מִן הָעִידִּית, וְקַל וָחֹמֶר לְהֶקְדֵּשׁ. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא דִּבְהָא פְּלִיגֵי – שבדבר זה נחלקו, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, בִּדְנִזָּק שַׁיְמִינָן – יש לשום מה היא הקרקע הטובה לפי קרקעותיו של הניזק, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, בִּדְמַזִּיק שַׁיְמִינָן – יש לשום זאת לפי קרקעותיו של המזיק. אמנם נידון זה אינו שייך בכל אופן של נזק, שהרי פשוט שאם אין למזיק קרקע הדומה בשוויה לקרקע הטובה ביתר של הניזק, שאין מחייבים אותו לקנות קרקע כזו ולתת לניזק. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה עִדִּית דְּנִזָּק כְּזִבּוּרִית דְּמַזִּיק, נמצא שיש לו אפשרות לשלם מהקרקע הטובה שלו עצמו, או מהקרקע הגרועה שלו, שהיא דומה בחשיבותה לקרקע טובה ביותר של הניזק, ובאופן זה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִזִּבּוּרִית דִּידֵיהּ – משלם המזיק לניזק מהקרקע השוה כקרקע הטובה ביותר של הניזק, הגם שעבור המזיק עצמו זו קרקע גרועה. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, לֹא מְשַׁלֵּם לֵיהּ אֶלָּא מֵעִדִּית דִּידֵיהּ – צריך המזיק לשלם מהקרקע הטובה ביותר שלו.
וְתַנְיָא נַמִּי בְּהֶדְיָא – וכן שנינו בפירוש בברייתא, על הפסוק מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם, מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל מַזִּיק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל מַזִּיק. וְקָיְמָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, שהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵרוֹ – במקום שהוא נחלק על תנא אחד, ולא על כמה תנאים, ולכן הלכה כמותו שמשלם המזיק מהקרקע הטובה ביותר שיש לו, ולא מהקרקע השוה למיטב שדהו של הניזק.
ממשיך הרי"ף ומבאר דין זה של 'מיטב', וְהַאי – ודין זה, דְּבָעֵינָן – שיש צורך שישלם המזיק ממֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל מַזִּיק וּמֵיטַב כַּרְמוֹ, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָהִיב לֵיהּ מִמְּקַרְקְעֵי – היינו רק באופן שמשלם לו את הנזק מקרקעותיו, ובקרקע יש דרגות שונות, אֲבָל אִי יָהֵיב לֵיהּ מִמִּטַּלְטְלֵי – אבל אם פורע הוא את חובו במטלטלין, כָּל מִידִי דְּיָהִיב לֵיהּ מֵיטָב נִינְהוּ – כל דבר שיתן לו נחשב 'מיטב', וַאֲפִלּוּ סוּבִּין, והטעם לכך, דְּאִי לֹא מִזְדַּבַּן הָכָא – כיון שאם אינם נמכרים כראוי במקום מסוים, מִזְדַּבַּן הָכָא – הרי נמכרים הם במקום אחר, וכיון שניתן לטלטלם ולהעבירם ממקום למקום יכול הוא למצוא מקום שירצו לקנות אותם ממנו, ולכן נחשבים הם 'מיטב', מה שאין כן בקרקע, שהיא קבועה במקומה, ואם אינה משובחת, אינה נחשבת מיטב. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כא לד) 'כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו', ולשון 'ישיב' באה לְרַבּוֹת כל דבר השָׁוֶה כֶּסֶף, וַאֲפִלּוּ סוּבִּין. וְאַף עַל גַּב דִּפְלִיגֵי – ואף שנחלקו על דין זה רַב הוּנָא וְרַב אַסִּי, הָא קָיְמָא לָן – הרי מקובל בידינו שההלכה היא כְּרַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּבַתְרָאֵי נִינְהוּ – שהרי הם אמוראים מאוחרים יותר, והלכה כמותם.
