שנינו במשנה, 'סימא את עין חבירו, ושיבר את הכלים, משלם נזק שלם'. מדייקת הגמרא, קָתָּנֵי – שנתה המשנה את שני הדינים יחד, על אף שלכאורה אין שייכות אמיתית ביניהם, ומשמע שבאה ללמד שהדין של סִימֵּא אֶת עֵין חֲבֵירוֹ, דּוּמְיָא – הוא דומה לדין דְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים, ואם כן יש ללמוד מכך, מַה הָתָם – כשם ששם, באופן ששבר את הכלים, נֶזֶק אִין – משלם הוא רק תשלומי נזק, ואילו אַרְבָּעָה דְּבָרִים אחרים, שהם צער, ריפוי, שבת ובושת, לֹא – אינו משלם, שהרי אין דברים אלו שייכים כלל בנזקי ממון, אַף הַאי נַמִּי – גם בסימא את עין חבירו, נֶזֶק, אִין – אכן הוא משלם, ואילו אַרְבָּעָה דְּבָרִים, לֹא – פטור הוא מלשלם. ודין זה שייך באופן שהזיק בשוגג הקרוב לאונס, שאף על פי שהוא נחשב כ'מועד' לעולם לגבי תשלומי נזק, מכל מקום בשאר ארבעה דברים, שהם צער ריפוי שבת ובושת, אינו מתחייב באופן זה, הקרוב לאונס.
שנינו במשנה, 'אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם'. מבררת הגמרא, מְנָלָן – מנין נלמד דין זה. ומבארת, אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, וְכֵן תַּנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה – וכך שנו ברייתא בבית מדרשו של חזקיה, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (שמות כא כה) 'פֶּצַע תַּחַת פָּצַע', שהוא פסוק מיותר לכאורה, שהרי כבר נאמר (ויקרא כד כ) 'כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ', אלא בא הפסוק לְחַיְּיבוֹ עַל הַשׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, וְעַל הָאֹנֶס כְּרָצוֹן.
אָמַר רַבָּה, הָיְתָה אֶבֶן מוּנַחַת לוֹ בְּחֵיקוֹ, וְלֹא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם – לא ידע כלל שהיא נמצאת שם, וְעָמַד, וְנָפְלָה מתוך עמידתו, לְעִנְיַן נִיזָּקִין – לגבי תשלומי נזק, אם הזיקה האבן תוך כדי נפילתה, חַיָּב, כיון שריבתה התורה לגבי נזק גם אונס, ואמנם אם היה זה אונס גמור היה פטור, אך כאן אין זה אונס גמור, כיון שבשעה שעמד היה לו לעיין שאין לו דבר בחיקו העשוי ליפול ולהזיק. לְעִנְיַן תשלומי אַרְבָּעָה דְּבָרִים, שהם צער, ריפוי, שבת ובושת, פָּטוּר, כיון שחיוב ארבעה דברים הוארק בפשיעה גמורה, וכן אינו נחשב פושע בכך שלא בדק אם יש אבן בחיקו, מאחר ולא ידע מעולם שהיא נמצאת שם.
לְעִנְיַן שַׁבָּת, אם נפלה האבן מחיקו ועברה מרשות היחיד לרשות הרבים, או ארבע אמות ברשות הרבים, פָּטוּר מקרבן חטאת, כיון ש'מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת' אָסְרָה תּוֹרָה, והיינו שנתכוין לעשות את המלאכה, אף אם שגג בכך שלא ידע שהיא אסורה או שלא ידע ששבת היום, באופן זה חייב חטאת, אך אם לא ידע כלל שהוא עושה מלאכה, וכגון במקרה זה, שלא ידע שמונחת לו אבן בחיקו וממילא לא ידע שהוא גורם בעמידתו לנפילתה וטלטולה מרשות לרשות, פטור.
לְעִנְיַן חיוב גָּלוּת של רוצח בשגגה, והיינו אם נפלה האבן מתוך חיקו על אדם והרגתו, פָּטוּר, כיון שנאמר (במדבר לה יא) 'וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה', ואדם זה אינו נחשב כרוצח 'בשגגה', כיון שמעולם לא ידע שמונחת האבן בחיקו.
לְעִנְיַן עֶבֶד כנעני, היוצא לחירות אם הפיל אדונו את שינו או סימא את עינו, ונעשה הדבר על ידי אבן זו שהיתה מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם, פְּלוּגְתָּא – דינו תלוי במחלוקת דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנָן, דְּתַנְיָא בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ [-אדונו] רוֹפֵא, וְאָמַר לוֹ העבד לרבו, כְּחוֹל לִי עֵינִי – הנח לי סם לרפואה בעין, וְסִמְּאָהּ האדון בטעות, מתוך שהתכוון לרפאותה, או שאמר העבד לאדון, חֲתוֹר לִי שִׁנִּי, לרפאה, וְהִפִּילָהּ האדון בטעות, הרי עבד זה שִׂחֵק בָּאָדוֹן, וְיָצָא לְחֵרוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֵּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אָמַר קְרָא – הרי נאמר בפסוק לגבי יציאת העבד בשן ועין (שמות כא כו) 'וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ', וממשמעות הלשון 'וְשִׁחֲתָה' יש ללמוד שאינו יוצא לחירות עַד שֶׁיִּתְכַּוֵין האדון לְשַׁחֲתָהּ, ואילו באופנים אלו התכוון לרפא את עבדו, ואין העבד יוצא לחירות. ואף באופן שנפלה האבן מחיקו וסימאה את עין עבדו או הפילה את שינו, יהיה דינו תלוי במחלוקת זו, לדעת חכמים יצא לחירות, ולרבן שמעון בן גמליאל לא יצא לחירות.
