תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אדם הַמַּצְנִיעַ את קוֹצוֹתָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו בְּתוֹךְ כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּבָא בַּעַל הַכֹּתֶל וְסָתַר אֶת כּוֹתְלוֹ, וְנָפְלוּ הקוצים והזכוכיות בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ, חַיָּב אותו אדם שהצניע שם את הקוצים והזכוכיות, ואילו בעל הכותל פטור. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁאנוּ דין זה אֶלָּא בְּכֹתֶל רָעוּעַ, שבשעה שהצניע שם את הקוצים והזכוכיות ידע שהכותל עומד לסתירה, והרי זה כאילו הניח בעצמו את הקוצים והזכוכיות ברשות הרבים, וחייב בנזקיהם. ואילו בעל הכותל פטור, כיון שלא היה צריך להעלות בדעתו שיש שם קוצים וזכוכיות, שהרי אין דרך בני אדם להצניעם בכותל העומד לסתירה [ואף שהיה לו לחשוש שמא הצניעו בני אדם קוצים וזכוכיות בכותל בזמן שהיה חזק, והם נשארו עד עתה, מכל מקום פשיעתו של המצניע גדולה יותר, ולכן הוא חייב]. אֲבָל בְּכֹתֶל בָּרִיא, שאינו עומד לסתירה, פָּטוּר הַמַּצְנִיעַ, כיון שלא היה צריך להעלות בדעתו שיסתור בעל הכותל את כותלו, וְחַיָּב בַּעַל הַכֹּתֶל, כיון שהיה צריך לחשוש לכך שבני אדם מצניעים קוצים וזכוכיות בכותל בריא.
אָמַר רָבִינָא, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מדין זה, שהַמְּכַסֶּה בּוֹרוֹ בְּדָלְיוֹ – במכסה שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּבָא בַּעַל דְּלִי וְנָטַל אֶת דָּלְיוֹ, וְהִזִּיק – נפל בעל חיים בבור, חַיָּב בַּעַל הַבּוֹר, כיון שידע בעל הבור שבעל המכסה עשוי ליטול את המכסה, ומאחר שבעל המכסה עשה כדין בכך שנטל את המכסה השייך לו, ובורו של אותו אדם הוא שהזיק, חייב בעל הבור בתשלומי הנזק.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִין קוֹצוֹתֵיהֶן וּזְכוּכִיּוֹתֵיהֶן בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶן, אך לא בבתים ובחצירות, כיון שרגילות היא לחפור בהם בורות וכדומה, וחששו שיימצאו שם, וּמַעֲמִיקִין לָהֶן בשדותיהם שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲלֵם הַמַּחְרֵישָׁה, ועומק המחרישה הוא עד שלשה טפחים, ולא יותר.
מביאה הגמרא את הנהגותיהם של האמוראים בענין זה: רַב שֵׁשֶׁת, שַׁדֵי לְהוּ בְּנוּרָא – היה משליך את הקוצים באש. רָבָא, שַׁדֵי לְהוּ בְּדִגְלַת – היה משליך אותם בנהר חדקל.
אָמַר רַב יְהוּדָה, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא – מי שרוצה לנהוג בחסידות, לִיקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין – יקיים את ההלכות שבסדר נזיקין, וכמו שמצאנו כאן, שחסידים הראשונים היו מצניעים את הקוצים והזכוכיות, שלא יזיקו. רָבִינָא אָמַר, יקיים מִילֵּי דְּאָבוֹת, וכמו שאמרו שם (אבות פ"ה ה"י) 'שלי שלך ושלך שלך חסיד', וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שיקיים מִילֵּי דִּבְרָכוֹת, וכמו שאמרו שם (ברכות ל:) 'חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים'.
משנה
הַמּוֹצִיא את תִּבְנוֹ וְאת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לִזְבָלִים – כדי שיירקבו ויהיו ראויים לזבל בהם את השדה, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בעל הקש והתבן בְּנִזְקוֹ. מוסיפה המשנה, וְאף קודם שהוזק על ידם אדם אחר, קנסו חכמים את המוציא ואמרו שהַקּוֹדֵם בָּהֶן, זָכָה – רשאי כל אדם ליטול את הקש והתבן לעצמו, כיון שהפקירום חכמים, כקנס לאותו אדם שהוציאם לרשות הרבים. הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל [-צואת בהמה] של הפקר שהיה מונח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, והתכוין לזכות בכך לעצמו, והשאירו במקומו, הרי זה בור השייך לו, וְאם הֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ.
גמרא
שנינו במשנה, 'המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר, חייב בנזקו'. מבררת הגמרא, לֵימָא מַתְנִיתִין – האם נאמר שמשנתנו היא דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים – בזמן שדרך בני אדם להוציא את זבליהם, אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְצוֹבְרוֹ שם כָּל שְׁלוֹשִׁים יוֹם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה, והטעם לכך, כיון שֶׁעַל מְנַת כֵּן שלא יקפידו על כך הִנְחִיל יְהוֹשֻׁע לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ, ומשמע מלשון הברייתא שרשאי לעשות כן לכתחילה. וּפָרִיק [-ותירץ] רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, וְדִבְרֵי הַכֹּל, שהרי גם רבי יהודה לא אמר את דבריו אלא בשעת הוצאת זבלים. וַאֲפִלּוּ הָכֵי – ואף שיישב רב נחמן בר יצחק את משנתנו גם כשיטת רבי יהודה, לֵיתָא לִדְרַבִּי יְהוּדָה – אין הלכה כרבי יהודה דְּפָטַר בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, דְּהָא אוּקִימְנָא – שהרי העמידה הגמרא את דבריו בְּסוֹף מסכת בָּבָא מְצִיעָא (קיח:) בְּשִׁיטָּה – כשיטת יחיד, שאין הלכה כמותה, דְּאָמַר אַבַּיֵי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כולם סוברים דין זה, שכָּל מקום שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים רְשׁוּת לאדם לנהוג בדרך מסוימת, וְהִזִּיק בכך, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, כיון שהיה הדבר ברשות. וְכָל כִּי הַאי גַּוְונָא – ובכל מקום שאומרת הגמרא שכמה תנאים אמרו דבר מסוים, לֵית הִלְכָתָא כְּחַד מִינַּיְיהוּ – אין הלכה כאחד מהם, כיון שכוונת הגמרא לומר בכך שרק אותם תנאים סוברים כן, ואילו שאר החכמים חולקים עליהם, והלכה כחכמים.
