משנה
כפי שהתבאר לעיל, שור תם שנגח, משלם חצי נזק, ומגופו בלבד, ואילו שור מועד משלם נזק שלם, מכל נכסיו של בעל השור המזיק. משנתנו דנה בשני שוורים שהזיקו זה את זה, כיצד מחשבים את חיוב התשלומים: שְׁנֵי שְׁוָרִים תַּמִּים, שֶׁחָבְלוּ זֶה בְּזֶה, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר – משלם בעליו של השור שהזיק יותר, את המּוֹתָר מכנגד מה שהוזק, ומתוכו משלם חֲצִי נֶזֶק, וכגון ששור אחד הזיק והפחית מערך השור השני חמישים, והשני הפחית מערכו מאה, יצאו חמישים בחמישים, ומתוך החמישים הנותרים משלם עשרים וחמש, שזהו חצי נזק. ואם היו שְׁנֵיהֶן מוּעָדִין, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר – משלם מי שהזיק יותר את אותו סכום היתר על מה שהוזק, נֶזֶק שָׁלֵם.
היו אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, מוּעָד בְּתָם – אם המועד הזיק יותר מהתם, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, [וכשמחשבים את הנזקים ששניהם הזיקו זה את זה, מחשבים את התם כאילו הוא משלם נזק שלם, כלומר, אם הזיק התם את המועד חמישים, והמועד את התם מאה, אין אומרים שיתחייב התם רק עשרים וחמש, שזהו חצי מנזקו, והמועד ישלם לו שבעים וחמש, אלא מורידים מהחיוב חמישים כנגד חמישים ומשלם המועד חמישים. והטעם לכך, כיון שמדובר באופן ששניהם התחילו להזיק יחד זה את זה]. וְתָּם בְּמוּעָד – אם נזקו של התם היה גדול יותר מנזקו של המועד, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר – מתוך החלק היתר על מה שהוזק, משלם חֲצִי נֶזֶק.
וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָזֶה, מְשַׁלְּמִין בַּמּוֹתָר – משלם אותו שהזיק יותר, את החלק היתר על מה שהוזק, נֶזֶק שָׁלֵם.
אדם ושור שהזיקו זה את זה, אָדָם בְּמוּעָד, וּמוּעָד בְּאָדָם, דינם שוה לשני מועדים, ואותו שהזיק יותר מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר, נֶזֶק שָׁלֵם.
אָדָם בְּתָם וְתָם בְּאָדָם, אָדָם בְּתָם – אם הזיק האדם את השור התם יותר ממה שהוזק ממנו, מְשַׁלֵּם האדם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. וְאם הזיק התָּם בְּאָדָם יותר ממה שהוזק, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם, מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, ולא אמרו ששור תם משלם חצי נזק אלא בשור שהזיק שור.
גמרא
שנינו במשנה, 'שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלם במותר חצי נזק'. מביאה הגמרא דוגמר לדין זה, שנינו בתּוֹסַפְתָּא (פ"ג ה"ד), כֵּיצַד מְשַׁלֵּם בְּמוֹתָר חֲצִי נֶזֶק, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, והִכְחִישׁוֹ – הפחית מדמיו בנגיחתו חֲמִשִּׁים זוּז, וחָזַר הָאַחֲרוֹן וְהִכְחִישׁוֹ לראשון שְׁלוֹשָׁה דִּינָר שֶׁל זָהָב, שהם שבעים וחמשה זוז, נמצא שההפרש בין הנזק שעשה הראשון לשני לבין הנזק שעשה השני לראשון הוא דינר זהב, והיינו עשרים וחמשה זוז, וכיון שהוא תם, המשלם חצי נזק, הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם לָרִאשׁוֹן חֲצִי דִּינָר זָהָב, שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר זוּז וּמֶחֱצָה.
משנה
נאמר בפסוק לגבי שור תם שנגח (שמות כא לא) "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן". משנתנו מביאה מחלוקת בביאור ההלכות הנלמדות מפסוק זה: שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה – מאה זוז, שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז, הרי הוא חייב חצי נזק, והיינו מאה זוז, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, נוֹטֵל הניזק אֶת הַשּׁוֹר החי, שהוא שוה מאה זוז.
שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם זוז, וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְלוּם, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, עַל זֶה נֶאֱמַר הפסוק 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ', ומקבל הניזק מאה זוז, שזהו חצי נזק. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, וְכֵן הִלְכְתָא – אמנם כך היא ההלכה, אך אין זה פירוש הפסוק, שהרי במקרה זה קִיַּמְתָּ מה שנאמר 'וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ', וְלֹא קִיַּמְתָּ את סיום הפסוק, 'וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן', שהרי אין השור המת שוה כלום. וְאֵי זֶה הוא השור האמור בתורה, זֶה שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוז, נמצא שהנזק הוא מאה וחמישים, וחצי הנזק הוא שבעים וחמשה זוז, שזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, והיינו מאה עשרים וחמש זוז, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, ונמצא שמפסיד המזיק שבעים וחמשה זוז, ומקבל הניזק שבעים וחמשה זוז.
