משנה
משנתנו מביאה אופני היזק שונים, בהם יש חילוק לגבי חיוב תשלום הנזק בין מעשה האדם עצמו לבין מעשה בהמתו: יֵשׁ נזק שבו חַיָּב האדם עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹרוֹ, וּפָטוּר עַל מַעֲשֵׂה עַצְמוֹ, ויש נזק שבו חַיָּב האדם עַל מַעֲשֵׂה עַצְמוֹ, וּפָטוּר עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹרוֹ. ומבארת המשנה, כֵּיצָד, שׁוֹרוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ אדם, פָּטוּר, שהרי אין חיוב תשלום בושת אלא באדם שהזיק אדם. וְהוּא – האדם עצמו שֶׁבִּיֵּשׁ את חבירו, חַיָּב.
שׁוֹרוֹ שֶׁסִּמָּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ הכנעני וְהִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ, פָּטוּר מתשלומים, שהרי עבדו הוא, וְהוּא עצמו שֶׁסִּמָּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ, וְהִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ, חַיָּב להוציאו לחירות, מדין התורה, שנאמר (שמות כא כז) 'וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ'.
שׁוֹרוֹ שֶׁחָבַל בְּאָבִיו ובְאִמּוֹ, חַיָּב בעליו בתשלומים, ככל מקרה שחבל שורו באדם. וְהוּא עצמו שֶׁחָבַל בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ, פָּטוּר מתשלומים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּנַפְשׁוֹ – שהרי הוא חייב מיתה על מעשה זה, ואדם העושה מעשה המחייבו מיתה, אינו מתחייב גם בתשלומי ממון, שהרי 'קם ליה בדרבה מיניה', כלומר, די לו בעונש החמור יותר.
וכן שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ של חבירו בַּשַּׁבָּת, חַיָּב בעליו בתשלומי ממון [ומשלם חצי נזק אם היה השור 'תם', שהרי נזק משונה הוא], וְהוּא – האדם עצמו שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר מתשלומי ממון, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּנַפְשׁוֹ – מתחייב מיתה במעשהו, שהרי חילל את השבת [ואפילו אם עשה כן בשוגג, פטור מתשלומי ממון, כיון שכל מעשה שאם היה עושה כן במזיד היה מתחייב מיתה, אף אם עשאו בשוגג פטור הוא מתשלומים].
משנתנו מביאה אופני נזק שונים שבהם יש ספק מי הוא השור המזיק, ומבארת את הדינים באופנים אלו: שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר שׁוֹר אַחֵר, וְהֻזַּק השור הנרדף, זֶה – בעל השור הניזק אוֹמֵר לבעל השור הרודף, שׁוֹרְךָ הִזִּיק את שורי, ועליך לשלם לי, וְזֶה – בעל השור הרודף אוֹמֵר, לֹא כִי – אין הדבר כן, אֶלָּא שורך בַסֶלַע לָקָה – נתחכך בסלע והוזק ממנו, ופטור אני מלשלם. הדין הוא שהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וכל זמן שאין לבעל השור המוזק ראיה שהשור הרודף הוא שהזיקו, פטור הלה מתשלומים.
הָיוּ שְׁנַיִם – שני שוורים, של שני בני אדם, רוֹדְפִין אַחַר שור אֶחָד, זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, וְזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, כיון שאין ידוע מי הוא השור המזיק, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים מספק. אמנם אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם – שני השוורים הרודפים שֶׁל אִישׁ אֶחָד, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים, כלומר, אם היו שניהם תמים, שמשלם בעליהם רק מגופו של המזיק, אם שניהם לפנינו חייב לשלם ממה נפשך, שהרי אחד מהם ודאי הזיק, והוא שייך לו. אבל אם אבד אחד מהם, יכול בעליהם לומר שמא אותו שהזיק הוא שאבד, ואין חיוב תשלומים מנכסים אחרים.
ובאופן זה, שהיו שני השוורים התמים שייכים לאדם אחד, והָיָה אֶחָד מהם גָּדוֹל ושוויו רב, וְאֶחָד מהם קָטָן ושוויו מועט, הַנִּזָּק אוֹמֵר גָּדוֹל הִזִּיק, וממילא עליך לשלם לי את הנזק מגופו, ויש בשווי גופו די ממון כדי לשלם את חצי הנזק שאתה חייב לי, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר, קָטָן הִזִּיק, ואשלם לך רק כשווי גופו, שהוא פחות מחצי הנזק. וכן אם היה אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּזָּק אוֹמֵר, מוּעָד הִזִּיק, ועליך לשלם נזק שלם, ומכל נכסיך, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר לֹא כִי, אֶלָּא תָּם הִזִּיק, ועלי לשלם רק חצי נזק, ומגופו של השור, הדין הוא שהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וכל זמן שאין הניזק מביא ראיה לדבריו, אין המזיק משלם לו אלא כדמי הפחות שבשוורים.
הָיוּ הַנִּזּוֹקִין שְׁנַיִם – אם הוזקו שני שוורים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, ושניהם שייכים לאדם אחד, וְכן היו הַמַּזִּיקִין שְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, ושניהם תמים, ושניהם שייכים לאותו אדם, הַנִּזָּק אוֹמֵר, גָּדוֹל הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל, ועליך לשלם את נזקו של הגדול מגופו של הגדול, וְקָטָן הִזִּיק אֶת הַקָּטָן, ועליך לשלם את נזקו מגופו של הקטן. וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא קָטָן הזיק אֶת הַגָּדוֹל, ולא תגבה את כל הנזק אלא רק כשווי השור הקטן, וְגָדוֹל הזיק אֶת הַקָּטָן. וכן אם היו השוורים המזיקים אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּזָּק אוֹמֵר, מוּעָד הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל, ועליך לשלם את כל נזקו מנכסיך, וְתָם הזיק אֶת הַקָּטָן. וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא תָּם הזיק אֶת הַגָּדוֹל, ואשלם רק חצי נזק, ומגופו של שור, וּמוּעָד הזיק אֶת הַקָּטָן, בשני אופנים אלו הדין הוא שהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, ואם לא יביא הניזק ראיה לדבריו, יגבה רק את המועט, כדברי המזיק.
