וְהֵיכָא דִתְפָסוֹ נִזָּק לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ – ובאופן שבעל השור הניזק תפס את השור המזיק לגבות ממנו את חובו, נַעֲשֶׂה עָלָיו שׁוֹמֵר שָׂכָר לִנְזָקָיו – לשומרו שלא יזיק, וּמִחַיֵּיב בְּנִזְקֵיהּ – ומתחייב הוא לבדו בתשלום הנזק, כיון שהיה מוטל עליו לשמור עליו, וְהַיְנוּ דְּקָתָּנֵי – וזהו ביאור מה ששנינו במשנתנו, 'אִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר יַחְזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו', פָּרִישְׁנָא הָכֵי – וכך פירשנו זאת, אִם יֵשׁ בּוֹ מוֹתָר בִּנְזָקָיו, כלומר, אם נשאר ממון לאחר תשלום דמי נזקו של האחרון, יַחְזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו. וּבְהָא – ובדין זה, אֲפִלּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה, הגם שהוא סובר שאינם נחשבים שותפים, מכל מקום כיון שתפסו ונעשה שומר עליו, חייב הוא באחריותו.
תְּנָן הָתָם – שנינו שם, להלן בפרק שמיני, הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ – המכה את חבירו באגרופו, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, דמי צערו ובושתו. הַהוּא גַבְרָא דְּתָקַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם אחד שהכה כך את חבירו, שַׁלְחֵיהּ רַב טוֹבִי בַּר מַתָּנָה לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי – שלחו רב טובי בר מתנה לרב אסי לשאול שאלה זו, האם סֶלַע צוֹרִי תְּנָן במשנה, שהוא ארבעה זוז, אוֹ סֶלַע מְדִינָה תְּנָן, שהוא חצי זוז, שמינית מסלע צורי. וּפַשְׁטָהּ מֵהָא דְּאַמְרִינָן – ופשט כן מדין זה, רַב יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה, הרי זה כֶּסֶף צוֹרִי. וְשֶׁל דִבְרֵיהֶם – כסף המוזכר בדברי חכמים, הוא כֶּסֶף מְדִינָה, ואף כאן עליו לשלם לו סלע מדינה, שהוא חצי זוז. אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא – אמר לו אותו אדם, שהוכה, הוֹאִיל וּפַלְגָא דְּזוּזָא הוּא – כיון שכל התשלום הוא רק חצי זוז, שאין זה סכום גדול, לֹא בָּעֵינָא – איני רוצה בו, כיון שאין זה לפי כבודי לקבלו, נֵיתְבוּהָּ לַעֲנִיֵּי – יתן אותו המזיק צדקה לעניים. הָדַר אָמַר לְהוּ – לאחר שאמר כן חזר בו ואמר להם, נֵיתְבוּהָּ נִיהֲלִי – תנו לי את אותו חצי זוז, דְּאֵיזִיל אֲבָרֵי בֵּיהּ נַפְשָׁאִי – שאוכל ללכת ולהברות בו את נפשי, על ידי קניית דבר מאכל. אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף, אינך יכול לחזור בך, כיון שכְּבָר זָכוּ בֵּיהּ עֲנִיִּים. וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֲנִיִּים הָכָא דְלִיזְכּוּ בֵּיהּ – והגם שאין כאן עניים שיכולים לזכות בו, אֲנָן יְדֵי עֲנִיִּים אֲנָן – אנו נחשבים כידם של העניים וזוכים עבורם, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, יְתוֹמִים אֵין צְרִיכִין לכתוב פְּרוּזְבּוּל, שעל ידו אין השביעית משמטת את ההלואות שיש להם ביד אחרים, וְכֵן תָּנֵי רָמִי בַּר חָמָא, הַיְּתוֹמִים אֵינָן צְרִיכִין פְּרוּזְבּוּל, כיון שרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִים, ואף כאן נחשבים בית הדין כ'ידם' של העניים, וזוכים עבורם בכסף הצדקה שהתחייב אותו אדם.
אִיכָּא מַאן דְּפָשַׁט מֵהָא – ויש מי שרצה ללמוד ממעשה זה, דְּמַאן דְּיָהִיב מִידִי לַעֲנִיִּים בַּאֲמִירָה – שאם אמר אדם שיתן דבר מסוים לעניים, וּבָעָא לְמֶהֱדַר בֵּיהּ – ורוצה הוא לחזור בו מנתינה זו, מָצִי הָדַר בֵּיהּ – יכול הוא לחזור בו. וְאָמַר הָכֵי – ולמד דין זה ממעשה זה, מִדְּאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֲנִיִּים הָכָא דְלִיזְכּוּ בֵּיהּ, אֲנָן יְדֵי עֲנִיִּים אֲנָן, כלומר, מכך שביאר רב יוסף שהטעם שאינו יכול לחזור בו אף שאין עניים לפנינו הוא רק כיון שבית דין זוכים בממון עבור העניים, שַׁמְעִינָן מִינָּה – יש ללמוד מכך דְּאם לא היה הדבר בפני בית דין, דִינָא דַעֲנִיִּים כְּדִינָא דְּהֶדְיוֹט דָּמֵי – שדין העניים שוה לדין אדם רגיל, דִבְהֶדְיוֹט, אִי אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ – אם אומר אדם לחבירו, מָנֶה שיש לִי כפקדון בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, אם אמר כן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, שהיו שם הנותן המקבל והשומר, קָנָה המקבל [וקנין זה של 'מעמד שלשתן' תקנת חכמים הוא], וְאִי לֹא – אך אם לא היו שם שלשתם, לֹא קָנָה, כיון שלא נעשה כאן כל מעשה קנין, הָכִי נַמִּי דִּינָא דַעֲנִיִּים – כך הוא גם דין העניים, שאם אמר שיתן להם ממון מסוים, כיון שלא אמר כן במעמד שלשתן, יכול הוא לחזור בו. וּמִשּׁוּם הָכִי [-ולכן] אָמַר רַב יוֹסֵף 'וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֲנִיִּים הָכָא דְלִיזְכּוּ בֵּיהּ' וכוונתו שאינם לפנינו שיזכו בְּדִינָא דְמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן [שהרי אם היו עניים לפנינו היו זוכים במעמד שלשתן], מכל מקום אֲנָן יְדֵי עֲנִיִּים אֲנָן – אנו, בית דין, נחשבים כיד העניים וזוכים עבורם.
אמנם הרי"ף עצמו חולק על האומרים כן, וַאֲנָן אַמְרִינָן – ואנו סוברים, דלֵיכָּא לְמַשְׁמַע מִינַּהּ הָכֵי – שאין ללמוד ממעשה זה את הדין האמור, דִבְהֶדְיָא אַמְרִינָן – שהרי בפירוש אמרה הגמרא במסכת ראש השנה (ו.) על הפסוק (דברים כ כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ', ולשון 'בְּפִיךָ' זוֹ צְדָקָה, אַלְמָא – ומוכח מכך שבְּדִבּוּר בלבד מִיחַיֵּיב האדם בצדקה. וְהַאי דְּאִיצְטְרִיךָ – והטעם שהוצרך רַב יוֹסֵף הָכָא לְמֵימַר 'וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא עֲנִיִּים הָכָא דְלִיזְכּוּ בֵּיהּ אֲנָן יְדֵי עֲנִיִּים אֲנָן', דְּאַלְמָא אִי לָאו הָכֵי הֲוָה מָצִי לְמֶיהֱדַר בֵּיהּ – שמשמע מכך שאם לא היו בית דין זוכים עבור העניים היה יכול לחזור בו, לָאו מִשּׁוּם דְדִין עֲנִיִּים כְּדִין הֶדְיוֹט דָּמִי – אין זה משום שדין העניים כדין הדיוט, אֶלָּא שם היה טעם מיוחד לכך שיכל אותו אדם לחזור בו אם לא היה הדבר בפני בית דין, מִשּׁוּם דְּהַהוּא פַּלְגָּא דְּזוּזָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ הֲוָה קָאֵי – כיון שאותו חצי זוז לא היה ברשותו של אותו אדם, דְּהָא לֹא אֲתָא לִידֵיהּ – שהרי לא בא עדיין לידו, כִּדְאָמְרִינַן – כפי שאמרו במסכת בבא מציעא (ז.) אָמַר רַב, כָּל מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בַּדַּיָּנִים, וְהִקְדִּישׁוֹ, אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְאַקְשִׁינַן – והקשתה על כך הגמרא, משמע מכך, הָא – שאם היה יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּנִים, וְהִקְדִּישׁוֹ, אף על פי שעדיין לא הוציאו ולא בא לידו, קָדוֹשׁ, וְהָאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גָּזַל אדם ממון, וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים, שְׁנֵיהֶן [-הגזלן והנגזל] אֵינָן יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁ, זֶה [-הגזלן] לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה [-הנגזל] לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, ואף שיכול הוא להוציא את הממון בדיינים, מכל מקום אינו יכול להקדישו. וְאוּקִימְנָא לְהָא דְּרַב – והעמידה הגמרא את דברי רב, שמשמע מהם שאם יכול להוציא את הממון בדיינים יכול הוא להקדישו, בִּמְקַרְקְעֵי – בקרקעות, דְּכִי [-שאם] יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי – הרי הקרקע עומדת ברשותו. וְשַׁמְעִינָן מִינָּה – ויש ללמוד מכך, דְּבִמְטַלְטְלֵי, אֲפִלּוּ מָמוֹן שֶׁהוּא יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, וְהִקְדִּישׁוֹ, אֵינוֹ קָדוֹשׁ, וּמִשּׁוּם הָכִי [-ולכן] אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף, אֲנָן יְדֵי עֲנִיִּים אֲנָן – אנו, בית דין, נחשבים כידם של העניים, דְּלֹא גָרַע מִדִּינָא דְּהֶדְיוֹט – ולכן אין זה גרוע יותר מדין הדיוט, דְּקָנֵי [-שקונה] בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, והרי זה כאילו העניים עומדים בפנינו, וכשאמר הניזק בפני המזיק שיתן את הכסף לעניים, זכו העניים ב'מעמד שלשתן', ככל אדם. אֲבָל מִידִי דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אבל דבר הנמצא ברשותו של האדם, ויכול הוא להקדישו, וְאָמַר עליו 'הֲרֵי הוּא לַעֲנִיִּים', כְּבָר זָכוּ בֵּיהּ עֲנִיֵּי, וְלֹא מָצִי לְמֶהֱדַר בֵּיהּ – ואינו יכול לחזור בו, כִּדְאָמַר, 'בְּפִיךָ' זוֹ צְדָקָה, שדיבורו כנדר, וחייב לקיימו.
