משנה א: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה וְנִמְצָא עֻבָּרָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה, אִם מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלָד. וְכֵן פָּרָה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר וְנִמְצָא וַלְדָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נָגְחָה יָלָדָה, אִם מִשֶּׁנָּגְחָה יָלָדָה, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִן הַפָּרָה וּרְבִיעַ נֶזֶק מִן הַוָּלָד:
שׁוֹר תם שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה, וְנִמְצָא עֻבָּרָהּ מת בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה עובר מת, ולא מחמת הנגיחה הפילה, אִם [-או] מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה, ומחמת נגיחתו מת הולד, וחייב בעל השור אף בנזקי הולד, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה, שהרי הזיקה בודאי, ותם משלם חצי נזק, וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלָד, כיון שיש ספק לגבי נזקו של הולד, וממון המוטל בספק, חולקים.
וְכֵן פָּרָה תמה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר, והדין הוא שמשלמת חצי נזק, מגופה בלבד, וּמיד לאחר הנגיחה נִמְצָא וַלְדָהּ חי בְּצִדָּהּ, וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]נָגְחָה, יָלָדָה, ונמצא שבשעת הנגיחה לא היתה מעוברת, וגוף הולד לא היה שותף בנגיחה, וממילא אין גובים מהולד את חצי נזקו של השור, אלא רק מהפרה, אִם מִשֶּׁנָּגְחָה יָלָדָה – או שרק לאחר הנגיחה ילדה הפרה, ונמצא שבשעת הנגיחה היתה מעוברת, ואף גוף הולד השתתף בנזק, וניתן לגבות מגוף הולד [כגון שמתה הפרה, או שאבדה], מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִן הַפָּרָה – אם הפרה לפנינו, גובה ממנה את כל חצי נזקו, וּרְבִיעַ נֶזֶק מִן הַוָּלָד – ואם אין הפרה לפנינו, ובא לגבות מהולד, גובה ממנו רק רביע נזק, כדין ממון המוטל בספק, שחולקים בו. [בגמרא מבואר שמשנתנו נשנתה בשיטת סומכוס, הסובר שכל ממון המוטל בספק, חולקים בו. אבל לדעת חכמים הכלל הוא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', ולכן אם אין ידוע בבירור שהולד הוזק מהשור, או שהולד השתתף בנגיחה, אין התובע מקבל כלום ללא ראיה ברורה].
