גמרא
שנינו במשנה, 'כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור, ומת, פטור'. תמהה הגמרא על מקרה זה, וְכֵיוָן דְּכִסָּהוּ הבעלים כָּרָאוּי, הֵיכִי נָפַל – כיצד נפל לתוכו שור או חמור. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר בַּר חַנָּה, כגון שֶׁכיסה את הבור במכסה של עץ כראוי, והִתְלִיעַ הכיסוי מִתּוֹכוֹ ונחלש, וכשעבר על גביו שור או חמור, נפל לבור.
הגמרא מביאה עתה דין בהלכות מקח וממכר, השייך לענין הבור וכיסויו: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַמּוֹכֵר בּוֹר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן דְּמָסַר לוֹ המוכר לקונה את דַּלְיוֹ – המכסה המיוחד לו, קָנָה. מבררת הגמרא ושואלת, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן נאמר דין זה, שמסירת הכיסוי מועילה לקנין הבור, אִי בְּכַסְפָּא – אם שילם הקונה למוכר כסף תמורת הבור, לִיקְנֵי בְּכַסְפָּא – יקנה הוא את הבור בכסף עצמו, שהרי קרקע נקנית בכסף, ולשם מה יש צורך במסירת הכיסוי. וְאִי בַּחֲזָקָה – אם החזיק בבור עצמו על ידי שהשתמש בו, שזהו גם כן אחד מקניני הקרקע, לִיקְנֵי בַּחֲזָקָה – יקנה את הבור בחזקה זו. מבארת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה בביאור דברי רבי אלעזר, לְעוֹלָם מדובר שקונה הוא את הבור בַּחֲזָקָה, וּבָעֵי לְמֵימַר לֵיהּ – ובכל קנין קרקע בחזקה יש צורך שיאמר לו המוכר 'לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה', כלומר, לך והחזק בקרקע זו וקנה אותה לעצמך, וְאילו כאן חידש רבי אלעזר דכֵיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דַּלְיוֹ, הרי זה כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ – כאילו אמר לו בפירוש 'לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה' דָּמֵי [-נחשב הדבר], ומועילה החזקתו בבור.
מביאה המשנה דינים נוספים הדומים לדינו של רבי אלעזר במכירת בור: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי, הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַפְתֵּחַ, קָנָה. מבררת הגמרא אף כאן, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן מדובר, אִי בְּכַסְפָּא – אם נתן לו כסף תמורת הבית, לִיקְנֵי בְּכַסְפָּא – הרי קונה הוא את הבית בכסף עצמו. וְאִי בַּחֲזָקָה – אם קונה הוא את הבית בקנין חזקה, לִיקְנֵי בַּחֲזָקָה – הרי החזקה עצמה נחשבת כקנין המועיל בקרקע, ומה התועלת במסירת המפתח. אָמְרֵי, לְעוֹלָם קונה הוא את הבית בַּחֲזָקָה, וּבָעֵי לְמֵימַר לֵיהּ – ויש צורך שיאמר המוכר לקונה 'לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה', וְכֵיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ את הַמַּפְתֵּחַ, כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה דָּמֵי – הרי זה כאילו אמר לו בפירוש לך חזק וקני, ובהחזקתו בבית, חל קניינו.
דין נוסף: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי, הַמּוֹכֵר עֵדֶר צאן או בקר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית, שזהו דבר המוביל את כל העדר אחריו [ולהלן יבואר מהו], לֹא צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ – אין המוכר צריך לומר לקונה בפירוש 'לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה', כיון דְּבמסירת המשכוכית נחשב הוא כְמַאן דְּאָמַר לֵיהּ 'לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה' דָּמֵי. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'מַשְׁכּוּכִית'. ומבארת, הָכָא תִּרְגְּמוּ – כאן, בבבל, ביארו שזו כַּרְכַּשְׁתָּא – זוג שמקשקשים בו לפני העדר, והוא הולך בעקבות הקול. רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר, עִיזָּא דְּאָזְלָא בְּרֵישָׁא – זו העז ההולכת בראש העדר, וכל העיזים הולכות אחריה.
מביאה הגמרא דרשה בענין זה: כִּדְדָרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא – וכפי שדרש אותו בן הגליל שהיה מתרגם ומבאר את דברי רב חסדא, כתוספת ביאור לדברי רב חסדא, שדרש בגנותם של מנהיגים שאינם מהוגנים העומדים על ישראל (רבינו יהונתן), כַּד רָגִיז רַעְיָא עַל עָאנֵיהּ – כאשר הרועה כועס על צאנו, ורוצה להענישם, עָבֵיד לְהוּ נְגִידָא סַמְיָתָא – נוטל הוא את המשכוכית, העז המוליכה אחריה את העדר כולו, ומסמא את עיניה, ומתוך כך היא הולכת ונופלת באחד הבורות, וכל העיזים הולכות אחריה ונופלות עמה, וכך כשהקדוש ברוך הוא כועס על ישראל הרי הוא מעמיד להם מנהיגים שאינם הגונים, והם מפילים את העם אחריהם.
