משנה
פרק זה חוזר לעסוק בדיני שמירת בעלי חיים שלא יזיקו: הַכּוֹנֵס [-המכניס] את הצֹאן לַדִּיר, וְנָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, בדלת שיכולה לעמוד בפני רוח מצויה, כדי שלא יצאו ויזיקו באכילה השן או בדריסת הרגל, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, ולא ידע בעל הצאן שיצאה, פָּטוּר. אך אם לֹא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, אף שלא ידע על כך, כיון שפשע בשמירתה, חַיָּב. נִפְרְצָה דלת הדיר בַלַּיְלָה, אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים, ועמדו הליסטים בפניה עד שתצא, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים בידים, ויצאה והזיקה, הלִסְטִים חַיָּיבִים בתשלומי נזקיה.
גמרא
שנינו במשנה 'ונעל בפניה כראוי', וכן 'לא נעל בפניה כראוי'. הגמרא מבררת את גדרי השמירה הראויה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵיזֶה הוּא 'כָּרָאוּי', הפוטר את הבעלים, וְאֵיזֶה הוּא 'שֶׁלֹּא כָּרָאוּי', שהבעלים חייב בו, אם נעל את הצאן בדֶּלֶת שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, זֶה הוּא 'כָּרָאוּי', ואם באה רוח שאינה מצויה ופרצה את הדלת, ויצאו הצאן והזיקו, פטור. אבל אם נעל את הצאן בדֶּלֶת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, זֶה הוּא שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, וחייב בנזקים שאירעו מחמת כן.
מביאה הגמרא כללים בענין חיובי שמירת הממון המוטלים על האדם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תַּנְיָא – ויש אומרים ששנינו כן בברייתא, אַרְבָּעָה דְּבָרִים הם שהַתּוֹרָה מִעֲטָה בִּשְׁמִירָתָם, ודי בשמירה מועטת כדי להפטר מתשלומי נזקיהם, וְאֵלּוּ הֵן, בּוֹר, וְאֵשׁ, וְשֵׁן, וְרֶגֶל. ומבארת הגמרא מהיכן נלמדים דינים אלו: בּוֹר, דִּכְתִיב – שנאמר בפרשה זו (שמות כא לג) 'וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ', ומכך שלא חייבה אותו התורה לאטום את הבור בעפר, מוכח שרק אם לא כיסהו כלל חייב בתשלומי נזקו, הָא – אבל אם כִסָּהוּ, ואפילו בכיסוי מועט, פָּטוּר.
אֵשׁ, דִּכְתִיב בפרשה זו (שמות כב ה) 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה', ומכך שכינתה אותו התורה בלשון 'מבעיר' יש ללמוד שאינו חייב עַד דְּעָבִיד כְּעֵין מַבְעִיר – עד שייחשבו מעשיו כאילו הבעיר את האש בידים, אבל אם שמר על האש שלא תתפשט, ואפילו בשמירה מועטת, שוב אי אפשר לכנותו כ'מבעיר', ולא חייבתו תורה.
שֵׁן, דִּכְתִיב בפרשה זו (שמות כב ד) 'כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר', ויש ללמוד מלשון 'וּבִעֵר', העוסקת בשן, שאינו חייב עַד דְּעָבִיד כְּעֵין וּבִעֵר – עד שיתייחס הנזק אליו כאילו הוליך בעצמו את בהמתו והאכיל אותה משדה אחר, אך אם שמרה, ואפילו שמירה מועטת, אינו חייב.
רֶגֶל, דִּכְתִיב בפרשה זו (שמות כב ד) 'כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר', ויש ללמוד מלשון 'וְשִׁלַּח', העוסקת ברגל, שאינו חייב בתשלומים עַד דְּעָבִיד כְּעֵין וְשִׁלַּח – עד שיעשה פעולה הנחשבת כשליחת הבהמה להזיק בדרך הילוכה, ואילו כששמר את הבהמה, אף אם בשמירה מועטת, אין זה נחשב כשילוחה להזיק, ופטור.
