אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שׁוֹמֵר אֲבֵדָה – אדם שמצא אבידה, והרי הוא שומר עליה עד שימצא את בעליה ויחזיר להם את האבידה, רַבָּה אָמַר, באותו זמן כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמֵי – הוא נחשב כשומר חנם, הפטור בגניבה ואבידה וחייב רק בפשיעה. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי – דינו כשומר שכר, הפטור רק באונס, וחייב הוא בגניבה ואבידה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: רַבָּה אָמַר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם דָּמֵי, וטעמו, מַאי הֲנָאָה דְּקָא מַטְיָא לֵיהּ מִינֵּיהּ – וכי מה ההנאה שיש לו מכך שהאבידה בביתו, וכיון שאין לו כל הנאה ושכר ממנה, דינו כשומר חנם. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי, וטעמו, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּלֹא בָּעֵי מֵיתָב רִיפְתָּא לְעַנְיָא – באותה הנאה שיש לו, שאינו צריך לתת פת לעני בזמן שהוא מטפל באבידה, והטעם שאינו צריך לתת לו פת הוא כיון דְּאָמַר מַר, כָּל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה אחת, פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה האחרת, ואדם זה העוסק במצוות השבת אבידה בכך שהוא מטפל באבידה ושומר עליה שלא תתקלקל, פטור ממצות צדקה, באותה הנאה הֲוֵי עֲלַהּ – נעשה הוא עליה שׁוֹמֵר שָׂכָר.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקָיְימָא לָן בְּהָא – ומקובל בידינו להלכה בנידון זה כְּרַב יוֹסֵף, ששומר אבידה נחשב כשומר שכר, והראיה לכך שאנו פוסקים כדבריו, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרה הגמרא בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין (בבא מציעא פב.) וּבְפֶרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין (שבועות מד:) דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ – שכל התנאים סוברים כדבריו דְּרַב יוֹסֵף, אַלְמָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ומכך שנקטה כן הגמרא באותם נידונים, שהכל סוברים כרב יוסף, מוכח שההלכה כדבריו.
שנינו במשנה, 'נָפְלָה לְגִנָּה וְנֶהֱנֵית, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית'. מבארת הגמרא דין זה, וַאֲפִלּוּ נֶחְבְּטָה בנפילתה עַל גַּבֵּי יְרָקוֹת אוֹ עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת, וְהוּזְּקוּ, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית בכך שלא נחבטה בקרקע, אלא בפירות והירקות הרכים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָכְלָה מאותם פירות או ירקות, שמשלם מה שנהנית.
מבררת הגמרא, הֵיכֵי נָפְלָה – באיזה אופן נפלה הבהמה לגינה, ואנו אומרים שבעליה פטור מלשלם על הנזקים שנגרמו לבעל הגינה, רַב כַּהֲנָא אָמַר, שֶׁהוּחְלְקָה בְּמֵי רַגְלֶיהָ, והבעלים נחשב כאנוס בכך. וְרַב אָמַר, כְּגוֹן שֶׁדְּחָפוּהָ חַבְרוֹתֶיהָ של הבהמה. מוסיפה הגמרא ומבארת מה יסבור כל אחד מהם במקרה של חבירו, מַאן דְּאָמַר – רב הסובר שמשנתנו עוסקת כְּגוֹן שֶׁדְּחָפוּהָ חַבְרוֹתֶיהָ, ונחשב הוא בכך כאנוס, כָּל שֶׁכֵּן שיסבור כן באופן שֶׁהוּחְלְקָה בְּמֵי רַגְלֶיהָ, שפטור. וּמַאן דְּאָמַר – אבל לרב כהנא, האומר שמשנתנו עוסקת כְּגוֹן שֶׁהוּחְלְקָה בְּמֵי רַגְלֶיהָ, יתכן שדוקא באופן זה מחשיבה אותו המשנה כאנוס, אֲבָל דְּחָפוּהָ חַבְרוֹתֶיהָ, פְּשִׁיעָה הִיא, וּמְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה, ולא רק מה שנהנית, והטעם לכך שבאופן זה נחשב הבעלים כפושע, כיון דְּאָמַר לֵיהּ – יכול בעל הגינה לטעון נגדו, אִיבָּעֵי לָךְ לְאַעְבּוֹרֵיֵ חֲדָא חֲדָא – היה לך להעביר את הבהמות במקום זה אחת אחת, ולא כמה בהמות יחד, ואם היית עושה כך לא היו הבהמות דוחפות זו את זו, וכיון שכך נחשב הוא כפושע בשמירתם, וחייב לשלם מה שהזיקה בנפילתה לגינה, וְהָכֵי הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
אָמַר רַב כַּהֲנָא, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שמשלמת רק מה שנהנית, ואפילו אכלה שם, אֶלָּא מה שאכלה בְּאוֹתָהּ עֲרוּגָה שנפלה לתוכה, אֲבָל אם עברה מֵעֲרוּגָה לָעֲרוּגָה, ואכלה אף בערוגה השניה, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה, ככל שן ברשות היחיד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ אם עברה מֵעֲרוּגָה לָעֲרוּגָה, וַאֲפִלּוּ היתה שם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, אינו משלם אלא מה שנהנית, ולא מה שהזיקה, עַד שֶׁתֵּצֵא מהגינה, וְתַחֲזֹר לשם, שמאותו זמן חייבת לשלם מה שהזיקה. אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא תֵּימָא – אל תאמר בביאור דברי רבי יוחנן, עַד שֶׁתֵּצֵא לְדַעַת – בידיעת הבעלים, וְתַחֲזֹר לְדַעַת – בידיעת הבעלים, שלא שמרה כראוי. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצָאת לְדַעַת הבעלים, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה שֶׁלֹּא לְדַעַת הבעלים, שנעל בפניה כראוי, מכל מקום מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, והרי שמרה כראוי, אלא כֵּיוָן דְאַלִיפָא לְהָתָם – כיון שהורגלה לאכול שם פירות וירקות, כָּל אֵימַת דְּמִשְׁתַּמְטָא לְהָתָם רָהֲטָא – כל פעם שיכולה היא להשמט ולברוח, הרי היא רצה לשם לאכול, ומעתה אין די לה בשמירה פחותה, אלא יש צורך בשמירה מעולה. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדברי רבי יוחנן, וכפי שפירשם רב פפא.
