שנינו במשנה, 'רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם אָכְלָה פֵּרוֹת גְּמוּרִין משלמת פירות גמורין' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעמו של רבי שמעון בדין זה, ומדוע באופן זה אין שמים את הפירות שאכלה הבהמה כחלק מהשדה כולה כפי ששמים באופן שאכלה פירות שאינם גמורים. מבארת הגמרא, כִּי אָמַר רַחְמָנָא – מה שאמר התורה פסוק זה של 'וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר', שפסוק זה מְלַמֵּד שֶׁשָּׁמִין את הנזק עַל גַּב שָׂדֶה אַחֶרֶת, כלומר ביחס לשדה גדולה יותר, ואין שמים את הנזק בפני עצמו, הַנֵּי מִילֵּי – היינו דוקא באופן דְּצָרִיךְ לְשָׂדֶה, והיינו בפירות שאינם גמורים, הזקוקים עדיין לקרקע כדי לצמוח, אֲבָל הַנֵּי – אך פירות אלו, שהם פירות גמורים, כֵּיוָן דְּלֹא צְרִיכִין לְשָׂדֶה, שהרי כבר נגמרה הבשלתם, בְּעֵינַיְהוּ בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי – צריך המזיק לשלם על נזקם כמו שהם, וכפי שהיה משלם אם היתה בהמתו אוכלת פירות שכבר נתלשו.
אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, דָּן רַב כְּרַבִּי מֵאִיר – עשה מעשה לפסוק הלכה כרבי מאיר, וּפָסַק הִלְכְתָא – והורה לתלמידיו שיש לפסוק הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, ומבאר את דבריו, דָּן כְּרַבִּי מֵאִיר, כִּי הָא דִתְנַן – כפי ששנינו במשנה (כתובות צה.), לגבי אשה שהסכימה שבעלה ימכור קרקע מנכסיה לאחרים, שאם היו שני בני אדם שבאו לקנות את הקרקע המיוחדת לכתובתה, וכָּתְבָה לָרִאשׁוֹן שטר מכירה וְלֹא חָתְמָה לוֹ, וחזרה וכתבה שטר מכירה לַשֵּׁנִי וְחָתְמָה לוֹ, אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, וכדי לרצות אותו חתמתי על שטר המכירה, אך באמת לא הסכמתי לכך, אַתֶּם, מַה לָּכֶם עָלַי, אמנם רבי מאיר סובר שמכך שלא חתמה לראשון מוכח שלא רצתה לעשות נחת רוח לבעלה, וכיון שחתמה לשני הרי זו ראיה שהתכוונה באמת למכור לו, ולכן איבדה כתובתה, ודן רב הלכה למעשה כדברי רבי מאיר.
וּפָסַק כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מֵהָא דִתְנַן – דין זה ששנינו במשנתנו, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אם אָכְלָה הבהמה פֵּרוֹת גְּמוּרִין, מְשַׁלֵּם בעליה פֵּרוֹת גְּמוּרִין, אִם סְאָה סְאָה, וְאִם סָאתַיִם סָאתַיִם.
משנה
הַמַּגְדִּישׁ – העושה 'גדיש', ערימה של תבואה, בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת חבירו, וַאֲכָלָתָן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּדֶה, פָּטוּר בעל השדה מלשלם לו את נזקו. וְאִם הוּזְקָה בָּהֵן בהמתו של בעל השדה, בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּב לשלם את נזק הבהמה. וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת בעל השדה, ואכלתן בהמתו של בעל השדה, בַּעַל הַשָּדֶה חַיָּיב לשלם לו את נזקו.
גמרא
מבררת הגמרא, לֵימָא תְּנָן סְתָמָא דְּלֹא כְּרַבִּי – האם נאמר שסתימת המשנה כאן היא שלא כדברי רבי, דְּאִי כְּרַבִּי – שאילו היתה משנתנו סוברת כדעת רבי, הָא [-הרי] אָמַר רבי לעיל (פרק חמישי) שאין בעל הבית חייב בתשלומי הנזק שאירע למי שנכנס לרשותו, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר, ואילו משמעות משנתנו היא שאם הגדיש בעל הגדיש בהסכמת בעל השדה, חייב בעל השדה בנזקיו, הגם שלא קיבל עליו בפירוש לשמור.
דוחה הגמרא דיוק זה, ומבארת, אָמַר רַב פָּפָּא, הָכָא – כאן, במשנתנו, בְּנָטַר בֵּי דָּרֵי עַסְקִינָן – מדובר בשומר הגרנות, שהיה תפקידו לשמור על כל הגרנות של כל בעלי השדות הנמצאים שם, דְּכֵיוָן דְּאָמַר לֵיהּ עַיֵּל – שכיון שנתן לו רשות להגדיש בשדהו, עַיֵּל וְאֶנְטֹר לָךְ קָאָמַר לֵיהּ – הרי כוונתו מתפרשת לכך שיכניס את הגדיש לרשותו והוא ישמור עליו, שהרי זהו תפקידו, ובזה מודה גם רבי שאינו צריך לקבל שמירה בפירוש, אלא הדבר מובן מתוך דבריו.
