משנה
משנתנו, וכן המשניות הבאות, עוסקות בחיובי תשלומי נזק הנגרמים על ידי אש: הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה – נתן גחלת בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם יודעים לשמור עליה כראוי, והלכו וליבו את הגחלת וגרמו נזק באש שבידם, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, כיון שאין זה מעשה היזק גמור, שהרי היתה אפשרות שלא יגרמו נזק, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם, כיון שסוף סוף נגרם נזק מחמתו [אבל אם נתן בידם אש בוערת, והזיקו, חייב המשלח]. שָׁלַח את האש בְּיַד פִּקֵּחַ, והלך הפקח והזיק עמה, אף אם אמר לו המשלח ללכת ולהזיק, הַפִּקֵּחַ חַיָּב, שהרי אין שליח לדבר עבירה.
אש שהציתוה כמה בני אדם, אֶחָד הֵבִיא תחילה אֶת הָאוּר [-האש], וְאֶחָד הֵבִיא אחר כך אֶת הָעֵצִים, הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב, שהרי לולא מעשיו לא היתה האש יכולה להתפשט כלל. ואם אֶחָד הֵבִיא תחילה אֶת הָעֵצִים, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר והצית את העצים, הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב, שהרי הוא הבעיר את האש, ולולא מעשיו לא היתה כאן אש כלל. בָּא אדם אַחֵר וְלִבָּה את השלהבת עד שהלכה והזיקה, הַמְּלַבֶּה חַיָּב. לִבְּתוֹ הָרוּחַ את האש, והיתה זו רוח שאינה מצויה, הֲרֵי כֻּלָּן פְּטוּרִין.
גמרא
שנינו במשנה, 'השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּחִזְקִיָה, לֹא שָׁנוּ דין זה, שפטור מדיני אדם, אֶלָּא באופן שֶׁמָּסַר לוֹ גַּחֶלֶת, וְלִבָּה אותה החרש, השוטה או הקטן, אֲבָל אם מָסַר לוֹ שַׁלְהֶבֶת, חַיָּב המשלח. ומבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שבאופן שמסר לו שלהבת חייב בדיני אדם, כיון דמַעֲשָׂיו דִּידֵיהּ קָא גָּרְמוּ – מעשיו של המשלח גרמו לדליקה, כלומר, באופן כזה, שיש שלהבת ממש ביד אדם חרש שוטה או קטן, הרי זה ודאי שישרוף דבר מה, וחייב המשלח באחריותו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֲפִלּוּ מָסַר לוֹ שַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דצְבָתָא דְחֵרֵשׁ קָא גָּרִים – החיבור של החרש עם השלהבת הוא שגרם לדליקה, ואילו השלהבת מצד עצמה לא היתה גורמת לנזק. וְלֹא מִיחַיֵּיב – ואין המשלח חייב בדיני אדם, עַד דְּמָסַר לֵיהּ – עד שמסר לאותו חרש, שוטה או קטן, גְּוָוזָא – קוצים, סִילְתָּא – עצים קטנים, וּשְׁרַגָּא – ונר, דְּהַהוּא וַדַּאי מַעֲשָׂיו דִּידֵיהּ קָא גָּרְמֵי – שבאופן זה ודאי נחשב הדבר שמעשיו של המשלח גרמו לדליקה זו.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וּמִסְתַּבְּרָא לָן דְּהִלְכְתָא – ומסתבר לנו שההלכה היא כְּרֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָה, שאם מסר לו שלהבת חייב בדיני אדם, כיון דְּחִזְקִיָה, רַבּוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן הוּא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – אמנם יש מי שאומר שאין כלל זה שייך כאן, כֵּיוָן דְּלֹא אַשְׁכְּחָן לְחִזְקִיָּה דְּפַלִּיג בַּהֲדֵי רַבִּי יוֹחָנָן בְּהֶדְיָא – כיון שלא מצאנו שחזקיה עצמו חלק בפירוש על דברי רבי יוחנן, אלא ריש לקיש הוא שאמר כן בשמו, הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן – ההלכה היא כרבי יוחנן, שאפילו אם מסר לו שלהבת, פטור, עד שימסור לו קוצים ועצים קטנים, שבאופן זה ודאי שילך וישרוף, ומתייחס הנזק למשלח.
