גמרא
שנינו במשנה בדעת רבי שמעון, 'הכל לפי הדליקה'. וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא על דברי רבי שמעון, לְמֵימְרָא – האם יש לומר מכח האמור במשנתנו, דְּלֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁיעוּרָא לִפְטוֹר – שרבי שמעון אינו סובר שיש שיעור מסוים שבו פטור האדם על הדליקה, אלא בכל דליקה שהיא, ואפילו קטנה, יתכן שיתחייב האדם בתשלומים, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו בענין זה במסכת בבא בתרא (פרק שני), לגבי אדם המדליק תנור וכדומה בתוך ביתו, שנאמרו שם שיעורים שונים בענין חיוב ההרחקה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא נֶאֶמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ, של הרחקת האש מהשכנים, אֶלָּא לענין זה שֶׁאִם הִזִּיק יְהֵא פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. ומבאר הרי"ף את הקושיא, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן במשנתנו 'הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵקָה', מַרְאִין [-משמע מ]דְּבָרָיו, שֶׁאֵין לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁעוּר לִפְטוֹר, אֶלָּא בכל אופן שיהיה, אִם עָבְרָה הַדְּלֵקָה וְהִזִּיקָה, חַיָּב המבעיר בתשלומים, בֵּין אם עָבְרָה הדליקה הַרְבֵּה ובֵּין אם עָבְרָה מְעַט, וְנִמְצָא שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר לִפְטוֹר, ואילו במסכת בבא בתרא משמע שאם הרחיק את האש כראוי, פטור מלשלם.
וְשַׁנִינָן – ותירצה על כך הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַּ, אָמַר רַב, מה שאמר רבי שמעון 'הכל לפי הדליקה', כוונתו הַכֹּל לְפִי גּוֹבְהָהּ שֶׁל דְּלֵקָה, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַכֹּל לְפִי מַה שֶׁתַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה לְפָנֶיהָ וְתַדְלִיק, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי גּוֹבְהָהּ שֶׁל דְּלֵקָה קָאָמַר, וכוונתו למעט בחיוב אחריותו של המבעיר, שֶׁאִם תַּעֲבֹר הדליקה יֶתֶר מִן הָרָאוּי לָהּ לְפי גָבְהָהּ, הרי הוא פָּטוּר. וְרק אִם לֹא עָבְרָה אֶלָּא כָּרָאוּי לְגָבְהָהּ, וְהִזִּיקָה, חַיָּב. וְהָא אִית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן שִׁיעוּרָא לִפְטוֹר – נמצא שיש לו לרבי שמעון שיעור מסוים שבו הוא פוטר את בעל הדליקה, וכדבריו בבבא בתרא, וְלֹא קַשְׁיָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ – ואין קושיא וסתירה בין דבריו במשנתנו לבין דבריו בבבא בתרא.
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שאמר שהכל לפי הדליקה, וכפי שהתבאר, שהכל לפי גובהה של דליקה, האם ראויה היתה להתפשט למקום שהזיקה בו. וְאִי קַשְׁיָא לָךָ – ואם יקשה לך על דין זה, מַאי שְׁנָא הָתָם – במה שונה הדין שם, במסכת בבא בתרא, גַּבֵּי תַּנּוּר שהדלחק האדם בתוך ביתו, דְּקָא יָהֲבִי רַבָּנָן שִׁיעוּרָא – שנתנו חכמים שיעור מסוים להרחיק את האש מכתלי ותקרת חבירו, וַאֲפִלּוּ הָכֵי – ואף על פי כן, הגם שהרחיק כראוי, מכל מקום אִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק, וּמַאי שְׁנָא הָכָא – ובמה שונה הדין כאן, דְּאם הרחיק את הדליקה כראוי, פָּטוּר על מה שהזיקה האש. לֹא תִּיקְשֵׁי לָךְ – אין זו קושיא, וטעם החילוק, כיון דהָכָא – כאן, במשנתנו, דִּלְפִי צוֹרֶךְ שָׁעָה קָא מַדְלִיק – מדובר באש שמדליק האדם בדרך מקרה, לצורך מסוים שיש לו באותו זמן, וְקָא מַרְחִיק כְּשִׁיעוּרָא – והרחיק את האש כשיעור הנצרך, וְקָא עָבְרָה הַדְּלֵקָה יְתֵירָא מִשִּׁיעוּרָא – ועברה הדליקה יותר מהראוי לה לפי טבעה, וְקָא מַזְּקָה – והזיקה בכך, אָנוּס הוּא, דְּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד – שהרי לא היה לו מה לעשות כדי למנוע זאת, מאחר והרחיק כראוי, הִלְכָּךְ – ולכן, מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא, וּלְפִיכָךְ פָּטוּר, דְּלֹא יָכוֹל לְאַהֲדוֹרַהּ – שהרי אינו יכול להחזיר את האש לאחר שהתפשטה. וְאילו הָתָם – שם, בבבא בתרא, גַּבֵּי תַּנּוּר הדולק בתוך ביתו של האדם, כֵּיוָן דְּתָדִיר הוּא מַדְלִיק – כיון שהוא מדליקו ומשתמש בו בקביעות, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי – היה לו לעיין ולהתבונן בדבר בכל שעה, אִי אִיכָּא הֶיזֵּקָא לַחֲבֵירוֹ – ואם הוא רואה שיש היזק לחבירו, נַסְלִיק הֶיזֵּקָא – עליו לסלק את ההיזק ולכבות את האש שבתנור, וְכֵיוָן דְּלֹא עָבֵיד הָכֵי – ומאחר ולא עשה כך, פּוֹשֵׁעַ הוּא, וּלְפִיכָךְ חַיָּב. תֵּדַע – ראיה לדבר, דְּהָא רַבָּנָן פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּתַנּוּר – שהרי חכמים חולקים על רבי שמעון לגבי תנור, דְּקָא יָהֵיב שִׁעוּר לִפְטוֹר – שרבי שמעון נתן שיעור הרחקה בתנור שעל ידו נפטר האדם מחיוב תשלומים, ואילו חכמים שם חולקים עליו וסוברים שאינו נפטר בהרחקה זו, וְאילו הָכָא – כאן, אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ קָא יָהֲבִי שִׁיעוּרָא לִפְטוֹר – חכמים בעצמם נותנים שיעורי הרחקה שעל ידם נפטר האדם מאחריות הדליקה, ומוכח שהם סוברים חילוק זה, בין אש שמדליק האדם בדרך מקרה בחוץ, לבין אש הדולקת בקביעות בתנור שבתוך ביתו.
